עבירת האיומים

ראובן אומר לשמעון: "אני אהרוג את יהודה" - האם האמירה שאמר ראובן תיחשב כאיום כלפי שמעון?

עבירת האיומים קבועה בסעיף 192 לחוק העונשין וזוהי לשון הסעיף:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים".

מלשון הסעיף עולה כי איום הוא מעשה שנעשה בכל דרך שהיא כדי להפחיד אדם בכך שייפגעו בגופו, חירותו, נכסיו, שמו הטוב או פרנסתו- שלו או של אדם אחר. האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט.

האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בצפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום.

הגדרת עבירת האיום מבחינת יסודותיה אינה דורשת לשם התהוותה תוצאה בפועל של פגיעה בערכים המוגנים על מנת שתתקיים העבירה. דהיינו, אין התביעה נדרשת להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של המאיים וכי ההפחדה או ההקנטה התממשה. די בפעולת האיום עצמה, אם בוצעה מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי להוות עבירה של איומים.

היסוד הראשוני, בין יסודות עבירת האיומים הוא המעשה הפיזי עצמו של ביצוע האיום. על פי לשון החוק, מעשה זה יכול להיעשות "בכל דרך שהיא". ניתן ללמד, אפוא, מלשון החוק, כי ההתנהגות המהווה איום אינה מוגבלת לצורה מסוימת והאיום יכול להימסר בכתב, בעל פה או בתנועות גוף. כמו כן, האיום יכול להימסר תוך שימוש באמצעים שונים: כתבה בעיתון, מכתב, הודעת דואר אלקטרוני וכן הלאה.

יסוד נוסף ברכיבי יסודות עבירת האיום הוא תוכנו של האיום. בעוד שהמעשה הפיזי הוא דרך הביטוי הרי שבתוכן האיום כוונתו היא לביטוי עצמו ולמהות הפגיעה המשתמעת ממנו.

על פי הגדרת הסעיף, מעשה ייחשב לאיום אם תוכנו עוסק בפגיעה שלא כדין בגוף, בחירות, בנכסים, בשם הטוב או בפרנסה של אדם שעליו מאיימים, או של אדם אחר. כאשר הביטוי מתייחס לאפשרות פגיעה באחד מן העניינים האמורים כי אז על פי תוכנו הוא יכול לעלות כדי איום.

מהו תוכן ביטוי שניתן להגדירו כ"תוכן מאיים"?

במקרים הקיצוניים ניתן יהיה לקבוע בנקל אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, אם לאו. המקרים הבעייתיים יהיו מקרי ביניים, בהם לצד קיומו של חשש לפגיעה בערכים המוגנים כפי המפורטים בעבירת האיומים מחד-גיסא, יהיה חשש ממשי וכבד משקל לפגיעה בלתי מדתית בחופש הביטוי מאידך-גיסא. במקרים אלה יידרש בית המשפט למצוא את האיזון בין השיקולים המתחרים- ההגנה על חופש הביטוי מזה והגנה על שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט מזה.

יובהר כי הקביעה אם תוכן הביטוי הוא מאיים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה של טיב הביטוי נעשית מנקודת מבטו של האדם מן היישוב, המצוי בנסיבותיו של המאוים, ולא על פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד.

ועתה נדון שבשאלה שהצגתי בפתיח – האם נדרשת זיקה כלשהי בין המאוים שקלט את האיום לבין מושא האיום שכלפיו הופנה תוכנו של האיום?

לכאורה, ניתן לטעון כי בהעדר קשר או זיקה אישית בין המאוים (שמעון) לבין מושא האיום (יהודה) אין האמירה עולה כדי איום שכן, אין מתקיימת התכלית של הגנה על שלוות נפשו של המאוים.

 

אם שמעון אינו מכיר כלל את יהודה, כיצד יכולים דברים המופנים כנגד גופו של יהודה יכולים להיחשב לאיום כלפי שמעון?

בית המשפט העליון, בהלכה שיצאה מפתחו, קבע כי אין זה מוצדק, מבחינת תכלית הסעיף, להוסיף לרכיבי העבירה דרישה נסיבתית קשיחה מסוג "זיקת עניין" בין המאוים- קולט האיום לבין מושא האיום. כך, משום שהמשקל שיש לייחס לקיומה או להעדרה של זיקה בין המאוים למושא האיום הוא תלוי הקשר ומשתנה ממקרה למקרה. לעיתים, העדר זיקה אכן ישלול מתוכן הביטוי את אלמנט האיום והמקרים אחרים, על אף העדר הזיקה יהיה הביטוי בגדר איום.

בית המשפט העליון קבע כי על בית המשפט לבחון את הביטוי באופן שאינו מנותק מסביבתו, אלא להעמידו לבחינה בתוך מכלול הנסיבות בהן נמסר הביטוי ובהן זהות המאיים והמאוים, הקשר או מערכת היחסים ביניהם, הרקע לביטוי וכן ההתרחשויות או התוצאות שבאו לאחר הביטוי. ניתוחם של הנתונים הנסיבתיים השונים ייעשה תוך הסתמכות על ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. מכוון שעל בית המשפט לבחון את מהותו של הביטוי בתוך הקשרם הרחב של הדברים, אין צורך ב- "זיקת עניין" בין המאיים למאוים, שכן זוהי רק נסיבה אחת מהנסיבות האופפות את מסירת האיום ועל נסיבה זו להישקל ביחד עם הנסיבות הרלוונטיות האחרות.

בית המשפט העליון הציג דוגמא בה אדם אומר לעובד ציבור כלשהו המטפל בעניינו כי הוא מתכוון לצאת מפגישתם ולרצוח את האדם הראשון שיפגוש ברחוב. האם ניתן לאותו אדם איום כלפי עובד הציבור?

בית המשפט מבהיר כי אין ספק שאיום זה לקפד חיי אדם, יש בכוחו להטיל אימה על אותו עובד ציבור, אף כי זהותו של מושא האיום כלל אינה יכולה להיות ידועה לו וממילא אין כל זיקת עניין ביניהם. אם זאת בהתחשב בסוג האמירה, עוצמת הפגיעה המפורטת בה, האופן בו האמרה, הטון בו הושמעו הדברים – יהיה באמירה זו כדי להוות איום כלפי אותו עובד ציבור שכן, יש באמירה מעין זו כדי לפגוע בביטחונו ובשלוות נפשו של אדם סביר שיימצא בנעליו של אותו עובד.
 

עודכן ב: 06/12/2016