מושכל ראשון הוא בדין הישראלי, כי לכל אדם עומדת הזכות לשוויון. דהיינו, הזכות שלא להיות מופלה ביחס לבני אדם אחרים אם אין שוני רלוונטי המצדיק את ההפליה.
היבט ייחודי של זכות זו לשוויון עוגן בחקיקה הישראלית בשנת 2000, בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, הידוע גם בכינויו: "חוק הסלקטורים".
חוק זה נחקק עקב תופעות חוזרות ונשנות של הפליה במקומות ציבוריים רק בשל השתייכותו של המופלה לקבוצה מסוימת. החוק נועד לקדם את השוויון במקומות ציבוריים, הן במעמד הכניסה אליהם, והן במעמד הספקת המוצר או השירות הציבורי שניתן בהם.
בהקשר זה יש לציין כי "מקום ציבורי", לפי החוק, הינו כל מקום המיועד לשמש את הציבור, כגון: מסעדות, פאבים, בתי מלון, בתי קולנוע, חנויות וכדומה. כלומר, על אף שבתי עסק אלו מצויים (בדרך כלל) בבעלות פרטית, בעלי העסק מוגבלים בניהול עסקם מכוח החוק, באשר הוא מחייב אותם לנקוט בשוויון בין לקוחותיהם.
יתר על כן, לא זו בלבד שהחוק מגביל את היכולת להפלות דה-פקטו, אלא שאף אוסר הוא לפרסם מודעות ופרסומות שיש בהן משום הפליה.
מהם הרקעים שעל בסיסם אסור להפלות?
החוק קובע במפורש כי ישנם רקעים שעל בסיסם אסור להפלות במקום ציבורי, והבולטים שבהם הינם: גזע, ארץ מוצא, דת, לאום ומין. כך, לשם ההמחשה, אסור למועדון בילוי לסרב להכניס אדם רק בשל צבע עורו הכהה, שאז, יהווה האיסור משום הפליה על רקע גזעו או ארץ מוצאו.
כמו כן, אסור לפאב לקבוע כי נשים תשלמנה פחות מגברים על משקה, שאז, תהווה מדיניות זו משום הפליה לרעה של גברים על רקע מינם (מגדרם).
שאלה שהתעוררה בפסיקה ונמצאת כיום בליבה של מחלוקת בין שופטים ומשפטנים, הינה – האם ניתן להפלות על בסיס רקעים שאינם מנויים בחוק.
ישנם שופטים אשר פירשו את החוק באופן מצמצם וקבעו שאם רקע כלשהו אינו מצוין במפורש בחוק, הרי שמותר להפלות על בסיסו.
לעומתם, ישנם שופטים אשר הכירו גם ברקעים שאינם מנויים בחוק כרקעים שאין להפלות על בסיסם. מחלוקת זו יוצרת פסיקות סותרות.
כך, למשל, כבר נקבע בפסיקה כי אין לאסור כניסתו של אדם למועדון בשל מקום מגוריו וזאת על אף ש"מקום מגורים" אינו מצוין בחוק כרקע שאין להפלות על-פיו, ומאידך, נקבע כי הפליה על בסיס גיל הינה הפליה מותרת, שכן, החוק לא קבע כי "גיל" הינו רקע שאין להפלות על-פיו.
באילו נסיבות תותר ההפליה?
החוק קובע מספר מערכות נסיבתיות אשר בהתקיימותן, הפליה במקום ציבורי לא תיחשב משום הפליה אסורה. כך, למשל, כאשר ההפליה מתחייבת מאופיו של המקום הציבורי או כאשר מדובר בקיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים ואי-הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הכניסה למקום הציבורי.
בהתאם לחריגים אלה ניתן לערוך אירועים לפנויים-פנויות מבלי לאפשר כניסה של נשואים; ניתן לקיים אירועים לקהילה ההומו-לסבית מבלי לאפשר כניסת סטרייטים; ואף ניתן לקיים הפרדה בין נשים לגברים בבתי כנסת, מקוואות וכדומה.
מהן הסנקציות העלולות לחול על מקום ציבורי שביצע הפליה בתחומו?
בעלי מקומות ציבוריים (ואף מנהלים של מקומות ציבוריים) הנוקטים איפה ואיפה כלפי לקוחותיהם, חושפים עצמם לשני סוגים של סנקציות:
ראשית, מהווה ההפליה משום עבירה פלילית שבגינה ניתן להטיל על המורשע קנס כספי ואף לצוות עליו לחדול מעיסוקו במקום הציבורי שבו נעשתה ההפליה.
שנית, מהווה הפליה אף משום עוולה אזרחית. בהתקיימותה של עוולה אזרחית זו, מוקנית לבית המשפט הסמכות לפסוק לזכות התובע שהופלה במקום הציבורי פיצויים בסך 50,000 ש"ח, וזאת, אף מבלי שיצטרך להוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו עקב הפלייתו.
לסיכום – החוק הישראלי מעדיף את הזכות לשוויון על פני זכותם של אנשי העסקים לנהל את בית העסק שלהם כרצונם, ואסר עליהם להפלות בין לקוחותיהם, כאשר הפרת איסור זה עלולה לעלות להם עשרות אלפי שקלים.
עם זאת, לא תמיד קל להוכיח כי ההפליה נעשתה בשל אחד מהרקעים המנויים בחוק, ואף לא ברור אם כל הפליה מהווה הפליה אסורה. על כן, בטרם הגשת תביעה בגין הפליה במקום ציבורי, חשוב מאוד להיוועץ בעורך-דין הבקי בתחום, אשר יהא בידו כדי לסייע למופלה לרפא את הפגיעה שנעשתה בכבודו ובזכותו החשובה והיסודית לשוויון.
עודכן ב: 16/07/2015