כאשר מתקבלת תביעה נזיקית בגין רשלנות, הפרת חובה חקוקה, תאונת דרכים וכל עילה אחרת, זכאי הניזוק לפיצוי כספי. הגורם המוסמך לקביעת פיצוי זה הינו בית המשפט, אשר נעזר בפסיקתו בנתונים וחישובים שונים, לרבות דעות מומחים אודות גובה והיקף הנזק הנטען. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית המשפט השלום בתל אביב.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, התובעת הגישה תביעה לבית המשפט על מנת לקבוע את גובה הנזק שנגרם לה בתאונת דרכים בה הייתה מעורבת במהלך שנת 2003. על פי כתב התביעה, התובעת נפגעה בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. לאחר התאונה, התובעת נבדקה בבית החולים. היא הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה ולמרפאת כאב. לאחר שהוגש לבית המשפט עותק של רישיון הנהיגה של התובעת, הוכרה חבותה של הנתבעת בתשלום פיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975. כעת, התבקש בית המשפט לקבוע את גובה הנזק.
חישוב הנזק
לצורך כך, מונה מומחה רפואי בתחום האורתופדיה שהעריך את נכותה של התובעת בשיעור של 7.5%. אז, נבדקה התובעת על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. במעמד זה, התלוננה התובעת על כאבים ביד ימין וסמוך לשכמות בצד שמאל. הרופא המומחה שבדק את התובעת העריך את נכותה הנוירולוגית בשיעור של 10%. הרופא האורתופדי מטעם הועדה העריך את נכותה בתחום זה בשיעור של 5% בלבד. על כן, קבעו יושבי הועדה לתובעת נכות כוללת בשיעור של 10%.
בעקבות בקשת התובעת, השופטת פסקה כי חוות דעתו של הרופא המומחה בתחום האורתופדיה שמונה על ידי בית המשפט היא המחייבת. קרי, נכות אורתופדית בשיעור של 7.5%. בד בבד, התקבלה חוות דעתו של הרופא הנוירולוגי בעניין נכות זו – 10%.
כנגד זאת, טענה הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי כי הנכויות היו חופפות וקביעתה חייבה את בית המשפט, כל עוד לא נסתרה על ידו. זאת מכוח סעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי. כמו כן, נטען כי הקביעה הייתה מוצדקת. שכן, לא היה ניתן להכיר בכפל נכויות. כלומר, הנתבעת טענה שהחלטת בית המשפט הובילה לכך שניתנה הכרה לנכות התובעת בגין גורם הפגיעה והפגיעה עצמה. מנגד, התובעת טענה שהחלטת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט היא שחייבה וכי היה מדובר בנכויות מצטברות ולא חופפות.
דיון והחלטה - האם מדובר בנכויות מצטברות או חופפות?
לאחר בחינת הטענות, קבעה השופטת כי היה מדובר בנכויות מצטברות ולא חופפות. השופטת פסקה שקביעת הועדה הרפואית בעניין הנכויות הייתה שאלה משפטית ולא עובדתית ולכן החלטתה לא חייבה את בית המשפט. יתרה מזאת, הנתבעת נמנעה מחקירת מומחה בית המשפט ולא הציגה ראיות שסתרו את קביעותיו. בפעולה זו לא נוצר השתק כלפי מי מהצדדים לטעון טענותיו בסוגיה זו. לגופו של עניין, השופטת פסקה שהיה מדובר בשתי פגיעות שונות ובסופו של דבר, הוכרה לתובעת נכות בשיעור כולל של 16.75%.
הנזק
נכותה של התובעת הוכרה כנכות תפקודית, לאחר שהיא עצמה העידה כי היא סבלה מכאבים בגופה ונדרשה לקבל טיפולים רפואיים שונים, אך המשיכה לעבוד בעבודתה באותו היקף כפי שהיה טרם התאונה, ובשכר זהה. עם זאת, בשל כאביה הגופניים, התובעת סירבה להצעת מנהלת מקום העבודה לעבור לעבוד במשרה מלאה. נטען כי טרם התאונה, התובעת נמנעה מלעבור לעבודה במשרה מלאה משום שלא היה תקן פנוי במקום עבודתה.
בנסיבות אלו, השופטת השתכנעה כי לתובעת אכן נגרם הפסד השתכרות. עם זאת, קביעת סכום הפיצוי על ידי השופטת נעשתה באמצעות הערכה גלובלית. שכן, לא נגרמה לתובעת ירידה ממשית בשכרה או בהיקף משרתה. לבסוף, סכום הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד הועמד על סך של 80 אלף ₪.
בנוסף, לתובעת נפסקו פיצויים בגין ראש הנזק של עזרת הזולת בעבר ובעתיד בסך 30 אלף ₪; הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד בסך 3,000 ₪ וכאב וסבל בסך 22,880 ₪. בסופו של דבר, סכום הפיצויים הסתכם בסך של 135,880 ₪. השופטת הורתה על ניכוי התגמולים ששולמו מטעם המוסד לביטוח לאומי מסכום זה, ולכן הוא הועמד על סך של 100,323 ₪.
.png)
