ע"א 2143/00 לוין נ’ שולר

עובדות המקרה:

המערערים 2 ו-3 הם ילדיהם של בני-הזוג לוין. המשיבים (להלן – שולר), שגם הם זוג נשוי, עתרו לבית-משפט קמא בבקשה שיורה על העברת רישום הדירה על שמם ויחייב את המערערים (להלן – לוין) להסיר משכנתה הרשומה על הבניין לטובת בנק.
 
טענתם הנגדית העיקרית של לוין הייתה כי ההסכם בינם לבין שולר אינו מחייב, שכן הוא נעשה על-פה, ולכן הוא אינו עומד בדרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. הם טענו כי גם זיכרון-הדברים אינו עומד בדרישת הכתב, משום שאין מפורטים בו התמורה, מועדי תשלומה ומועד מסירת הדירה.

האם זיכרון הדברים מהווה חוזה מחייב?

1. גם אם נראה בזיכרון-הדברים התחייבות פוטנציאלית לעשות עיסקה במקרקעין, ההסכם בין הצדדים לוקה בכך שאינו מקיים את דרישת הכתב המהותית שבסעיף 8 לחוק המקרקעין.

2. בהיעדר הסכמה בכתב על סכום התמורה חסר זיכרון-הדברים את אחד היסודות העיקריים של העיסקה.

3. השלמת התחייבות כתובה באמצעות הוכחתו של הסכם שבעל-פה שתוכנו שנוי במחלוקת אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שעל-פיה דרישת הכתב היא מהותית, וזה הדין גם בנוגע להשלמה מכוח הוראות ההשלמה שבחוק, כאשר קיים הסכם בעל-פה שאינו חופף אותן.

4. במקרה שלפנינו אין בהעברת החזקה בדירה לקונים כדי לרפא את אי-הוודאות שנוצרה כתוצאה מחסרונו של רישום המחיר בזיכרון-הדברים, משום שהעסקה כולה הייתה חריגה ומבוססת על אמון.

לסיכום,
 
נסיבות מקרה זה אינן מאפשרות, ואינן מצדיקות, אכיפת החוזה חרף העובדה כי הצדדים ביצעו חלק ניכר ממנו על דרך תשלום מרבית התמורה והעברת החזקה לקונים.