לקרן פנסיה הוגשה בקשה לקבלת נכות, בה צויין מועד כניסה לאכ"ע. במענה קרן הפנסיה טענה כי לנוכח מועד אכ"ע הפנייה אלייה נעשתה מחוץ לתק' ההתיישנות הקבועה בתקנון וכי הבקשה לנכות התיישנה. אלא שטענת ההתיישנות של הקרן נסמכת על תקנון פג תוקף וסותרת את ההלכה הפסוקה לגבי אופן קביעת התקנון התקף- לפי ההלכה הפסוקה התקנון התקף הוא זה שהיה בתוקף במועד הכניסה לאכ"ע ומכאן שלפי התקנון הרלבנטי ההתיישנות לפי תקנון לא חלה. היות ומענה על שאלה משפטית לגבי התקנון התקף יכולה לייתר כל התדיינות נוספת ובמיוחד במצב הנוכחי בו קרן הפנסיה הטעתה את השופט והשופט קבע דיון הוכחות לגבי ראייה כוזבת ובדוייה, קרי במצב בו קיום דיון הוכחות מטיל דופי מלאכותי ומהווה סכנה. האם במצב כזה עדיף לוותר על הטענות העובדתיות (שנועדו להוכיח שההתיישנות לא חלה), ולהשאיר רק את הטענה בדבר ההתיישנות בתקנון שהינה טענה משפטית המיייתרת כל התדיינויות נוספת או אחרת הפוגמות בטוהר ההליך, ומאריכות אותו לשווא. ואדגיש כי הקרן אישרה בכתב את הטענה העובדתית בדבר תחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות על המקרה ומכאן שגם אילו יימחקו הטענות העובדתיות עדיין יש את ההלכה הפסוקה + האישור שהקרן מסרה. האם נראה שבמצב כזה נכון יהיה לוותר על הטענות העובדתיות? תודה על העזרה
מבלי להתייחס קונקרטית.
תקופת ההתיישנות בתביעה מול קרנות הפנסיה עומדת על 7 שנים בשונה מתביעת ביטוח.
אכן נכון כי התקנון הרלבנטי בתביעה הוא התקנון שחל ביום האירוע.
אגב שמך עו"ד ?
יכול להתקשר ישירות למשרדי באם יש שאלות נוספות.
המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או המלצה מכל סוג ו/או חוות דעת, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי טרם נקיטת כל הליך. כל הסתמכות על המידע המוצג כאן היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בכפוף לתקנון האתר
