במאי 2012 אירעה תאונת דרכים מחרידה בה נהרגו הורי משפחה ושבעה מתוך שמונת ילדיהם. הקטינה, רחל, אשר שרדה את התאונה נאלצה להתמודד עם אובדן כבד מנשוא, פגיעות גופניות וטראומה נפשית אדירה. מבחינה משפטית, הקטינה הפכה ליתומה ובית המשפט נדרש להעניק לאחד מבני המשפחה או לפקיד הסעד את המשמורת המשפטית והפיזית. כלומר, קביעת מקום מגוריה הקבוע של הקטינה במסגרת המשמורת הפיזית, לצד מינוי מבוגר כאחראי לצרכי הקטינה, במסגרת המשמורת המשפטית. אין ספק שמדובר בהחלטה לא פשוטה. בחלק מהמקרים הדומים לאירוע שפורט לעיל, התעוררה מחלוקת בקרב בני המשפחה עצמם בעקבות המינוי. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעת משמורת. על פי עובדות כתב התביעה, ביום 10.12.2005 התרחשה תאונת דרכים בעקבותיה הוריה של הקטינה שעמדה במרכז הבקשה נהרגו. כתוצאה מכך, הקטינה הפכה ליתומה ונגרם לה נזק חברתי, רגשי, נפשי וכלכלי. במהלך שנת 2006, המשמורת הזמנית על הקטינה נמסרה לפקידת הסעד לנוער במקום מגוריה של הראשונה. בנוסף, הוחלט שהקטינה תשהה בבית אחיה למחצה והותר לסבתה לבקר אותה בתיאום עם לשכת הסעד. זמן מה לאחר מכן, לשכת הסעד ביקשה להכריז על הקטינה כ"קטינה נזקקת" מכוח חוק הנוער. בד בבד, סבתה של הקטינה הגישה בקשת משמורת וכן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הקטינה.
לטענת סבתה של הקטינה, היא הייתה זכאית לעדיפות במשמורת על פני האח. זאת מאחר שאחיה של הקטינה היה בגדר אח למחצה ולכן הוא לא נכלל בהגדרת "קרוב משפחה" לפי סעיף 35 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962. בנוסף, לאח היה עבר פלילי עשיר ומצבו הכלכלי היה קשה. לדעת סבתה של הקטינה, נתונים אלו הצדיקו את העדפתה כמשמורנית של הקטינה. בנוסף, נטען כי האחרונה הביעה רצון להתגורר אצל סבתה, אשר היה באפשרותה לדאוג לשלומה הגופני והנפשי בצורה מיטיבה.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה הייתה שיש למנות אפוטרופוס ניטראלי וקבוע לקטינה, על מנת להגן עליה ולהבטיח את שלומה, תוך הרגעת הרוחות במשפחה. בנוסף, נטען כי למרות אמירותיה של סבתה של הקטינה, חלק מפעולותיה לא עלו בקנה אחד עם טובת הילדה. לכן, היה ראוי להותיר את מגורי האחרונה בבית אחיה הגדול. לאור זאת, נטען כי גם הסבתא לא ענתה על דרישות סעיף 35 לחוק האפוטרופסות.
דיון והכרעה - עיקרון טובת היתומה
בפתח הדיון, השופטת הדגישה את כובד משקלה של ההחלטה והשפעתה על חייה של הקטינה. לשיטתה, עיקרון "טובת הילדה" הוא שעמד במרכז ההחלטה. על פי התסקירים השונים שהוגשו לבית המשפט, נקבעה טובת הקטינה בפועל. מושג זה נבדק באמצעות יכולת הסבתא או האח לספק את צרכיה הרגשיים והנפשיים של הקטינה; יכולת הצבת הגבולות לקטינה; מידת ההסתגלות של הקטינה לבית; מצבה הנפשי ועוד. השופטת הדגישה שלמצבה הכלכלי של משפחת האח ניתן משקל מועט, וכך גם לעברו הפלילי של האחרון, שנבחן במסגרת ההחלטה.
השופטת קבעה כי תסקיר פקידת הסעד במסגרתו נבחנה טובת הקטינה היה מפורט, עדכני ומעמיק. נטען כי ניתן משקל ראוי לכל אחד מהרכיבים ולא ניכרה מגמתיות בהחלטה, בניגוד לטענת הסבתא. מהתסקיר עלה שסבתה של הקטינה אהבה אותה, אך נכשלה בסיפוק צרכיה הרגשיים ובהצבת גבולות. מאידך, צרכי הקטינה באו לידי סיפוק בעת ששהתה בבית אחיה הגדול. לכן, המלצת פקידת הסעד בתסקיר הייתה שהמשמורת תישאר בידי שירותי הרווחה, תוך הותרת מגורי הקטינה בבית האח.
חיזוק להמלצה זו היה ברצונה של הקטינה עצמה, ששאפה להמשיך להתגורר בבית האח. בנוסף, הומלץ למנות אפוטרופוס ניטראלי על רכושה וגופה של הקטינה. לאור האמור לעיל, ולאחר שהשופטת שקלה את מצבה של הקטינה בזמן בו התגוררה בבית האח, עמדות הצדדים, התנהגותם ושיקולים נוספים, היא החליטה לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה והמלצות פקידות הסעד. כלומר, הותרת מגורי הקטינה אצל האח ומסירת המשמורת לרשויות הסעד. בסופו של הדיון, השופטת ציינה שהעובדה שהאח היה חורג לא היה בה כדי להשפיע על ההחלטה.
