תקנות סדר הדין האזרחי קובעות כי לבתי המשפט ישנה הסמכות להעניק סעד זמני במסגרת ההליך המשפטי. מטרתו של סעד זה יכולה להיות במסגרת ניסיון להבטיח את הקיום התקין של פסק הדין ואת מימושו, במידה שינתן לטובת המבקש. במקרים כגון דא, מבקש הסעד הזמני מעוניין להימנע ממצב עתידי בו לא תהיה לו אפשרות לממש את פסק הדין שניתן לטובתו, עקב פעולה של בעל הדין שמנגד. ישנם מספר סוגים של סעדים זמניים ואת חלקם ניתן לקבל במעמד צד אחד. קרי, הליך משפטי שמתנהל רק במעמד המבקש, ללא הצד השני. עם זאת, המבקש נדרש לעמוד במספר תנאי סף על מנת לקבל את הסעד הזמני. דוגמא לדיון בבקשה לקבלת סעד זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן צו להגבלת שימוש. הבקשה הוגשה על ידי אישה כנגד בן זוגה לשעבר, שהיה הידוע בציבור שלה. על פי הנטען בבקשה, הצדדים חיו יחד כידועים בציבור משנת 1988. השניים הביאו לעולם שלושה ילדים, התגוררו יחד וניהלו חיים משותפים. כעבור עשר שנים, המשיב עזב את הבית והחל במערכת יחסים חדשה עם אישה אחרת. לטענת המבקשת, לאחר הפרידה, המשיב התנער ממחויבויותיו כלפיה וביטל את חלקה בנכסיהם המשותפים שהיו רשומים על שמו ובבעלותו. אי לכך, המבקשת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לקבלת מחצית מזכויותיו, שעלו לכדי נכסי קריירה של המשיב. במסגרת התביעה, המבקשת הגישה בקשה לצו מניעה, בעניינו נערך הדיון דנן.
המשיב טען שגם לו הגיעו זכויות סוציאליות ממקום עבודתה של המבקשת. לדידו, זכויות אלו היו בגדר רכוש משותף, והיה על בית המשפט להורות גם על חלוקתן. כמו כן, המשיב הביע התנגדות למתן צו הגבלת השימוש. לטענתו, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב. לא זו אף זו, נטען כי במסגרת ההליך המרכזי שהתנהל בין הצדדים, כלל לא היה ניתן לבקש צו הגבלה מאחר שלא היה מדובר בתובענה כספית, אלא מתן פסק דין הצהרתי.
דיון והכרעה - בת הזוג הוכיחה שיתוף בנכסים
בפתח הדיון, השופטת ציינה שלבית המשפט לענייני משפחה הייתה סמכות להעניק צו הגבלת שימוש במסגרת מתן סעדים זמניים. התנאים למתן סעדים אלו מוגדרים בתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. על פיהם, יש לשכנע את בית המשפט בקיומה של עילת תביעה באמצעות ראיות מהימנות לכאורה, על מנת שינתן הסעד. בנוסף, בית המשפט נדרש לשקול שיקולי צדק ויושר ולבחון את תום לב של הצדדים. משכך, השופטת נדרשה לבחון את התקיימות תנאים אלו.
באשר לקיומה של עילת תביעה, השופטת קבעה שהמבקשת הוכיחה עילה זו. שכן, הצדדים קיימו חיי משפחה תוך שיתוף בנכסים. העובדה שבני הזוג הקימו יחדיו בית בקיסריה שימשה כראיה מהימנה להוכחת השיתוף. לכן, עם פירוק חיי הזוגיות, למבקשת קמה זכות למחצית מנכסי הקריירה של המשיב. באשר לשיקולי מאזן הנוחות, השופטת קבעה שגם הם נטו לטובת המבקשת. בפסק הדין נקבע כי במידה ובית המשפט לא היה נותן את הצו המבוקש, היה עלול להיווצר מצב בלתי הפיך בעקבותיו לא יהיה ניתן לממש את פסק הדין העתידי. מצד שני, השופטת פסקה שמאחר שהיה מדובר בזכויות עתידיות כגון קרן פנסיה, לא היה חשש שלמשיב יגרם נזק מהותי.
כמו כן, השופטת דחתה את טענת המשיב באשר לשיהוי בהגשת בקשת הצו וקבעה שגם מבחינה מידתית היה ראוי לקבל את הבקשה. לטענת השופטת, למבקשת לא הייתה דרך חלופית בה היא הייתה יכולה לפעול על מנת להבטיח את מימוש פסק הדין העתידי. מצד שני, לא היה במתן הצו על מנת לפגוע במשיב, לאור העובדה שהזכויות היו עתידיות. לבסוף, השופטת קבעה שהיה ניתן להוציא צו הגבלת שימוש במסגרת התביעה דנן. זאת בניגוד לטענת המשיב. לפסיקתה, צו הגבלת השימוש היה דומה במהותו לצו מניעה, אותו היה ניתן לתת במסגרת תביעה הצהרתית. בסופו של דבר, השופטת קיבלה את הבקשה להוצאת צו הגבלת שימוש בזכויות המשיב.
