תשלום הוצאות הגנה ופיצוי בגין מעצר - האם הבקשה תתקבל?

בית המשפט דחה את בקשה לתשלום הוצאות הגנתו של אדם על ידי המדינה לאחר שכתב האישום שהוגש כנגדו בוטל. כמו כן, נדחתה גם בקשתו של האחרון לפיצוי בגין ימי מעצרו. בית המשפט קבע כי אמנם הייתה למבקש זכות להשבת הוצאותיו, אך הוא לא הוכיח את עלויות ההוצאות לכאורה ולכן נדחתה בקשתו. במקרה זה, הונחו בפני בית המשפט שתי עתירות מטעם המבקש. האחת, בקשה לחייב את מדינת ישראל, המאשימה בתיק פלילי שנוהל כנגדו, לשלם לו את הוצאות ההגנה. השנייה, לחייב את המשיבה בפיצוי בגין מעצר המבקש.

יש לכם שאלה?

פורום מעצר - זכויות עצורים ושחרור ממעצר
פורום רישום פלילי
פורום כתב אישום במשפט הפלילי

עובדות המקרה היו כדלקמן. כנגד המבקש הוגש כתב אישום בשנת 2004. בכתב האישום נטען כי במהלך חודש אפריל בשנה זו ביקשו שני שוטרים מהמבקש להזדהות בפניהם. זאת מאחר ו"הוא היה דרוש לחקירה ונחשד כעריק". בתגובה, המבקש הזדהה בשם אחר, ולא בשמו האמיתי. נטען כי בכך המבקש עשה מעשה בכוונה להפריע לשוטרים במהלך מילוי תפקידם כחוק.

בישיבת ההקראה, המבקש הודה בטענה שהשוטרים ביקשו ממנו להזדהות, אולם הוא כפר בטענה שהזדהה בשם אחר. לדבריו, הוא מסר לשוטרים את פרטיו המלאים והנכונים. בנוסף, המבקש טען שלפחות אחד משני השוטרים הכיר אותו בפנים טרם האירוע. המבקש טען כי הוא עבד כעיתונאי והשוטרים לא אהבו את מה שכתב עליהם ולכן העלילו עליו. בעקבות תגובת המבקש, דהיינו, כפירה בעובדות שהיו דרושות לצורך ביסוס הרשעתו, נקבע התיק להוכחות.

ישיבת ההוכחות לא התקיימה משום שהמבקש הגיש בקשה לביטול כתב האישום טרם הגיע מועד קיום הישיבה. המאשימה הסכימה לביטול כתב האישום בשל חוסר עניין לציבור, אולם היא הדגישה שלא היה ממש בטענות המבקש מבחינת חפותו. לאחר מכן, הגיש המבקש בקשה זו.

פיצויי בשל הוצאות הגנה

המסגרת הנורמטיבית באשר לכוחו של בית המשפט לחייב את המאשימה בתשלום הוצאות הגנתו של מבקש שכתב אישום כנגדו בוטל קבועה בסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי ובסעיף 80 לחוק העונשין. מסעיפים אלו עולה כי הסמכות לחייב את המדינה בתשלום ההוצאות במקרים כגון דא קמה לבית המשפט רק אם הוא נוכח שלא היה יסוד לאשמה או לחילופין, היו נסיבות אחרות שהצדיקו את החיוב.

במקרה זה, השופט קבע כי הייתה תשתית ראייתית שהיה בה פוטנציאל להרשעת המבקש. הודגש כי התובע הכין את כתב האישום ואסף ראיות שונות. בית המשפט קבע כי לו נשמעו הראיות בתיק, וגרסת השוטרים הייתה מתקבלת, ניתן היה להרשיע את המבקש. כלומר, לא היה ניתן לקבוע שלא היה יסוד לאשמה במקרה זה. בשל כך, השופט בחן האם התקיימו נסיבות אחרות שהצדיקו את חיוב המדינה בהוצאות. בפסק הדין הוגש כי המשיבה הסכימה לביטול כתב האישום בשל חוסר עניין לציבור. בית המשפט קבע כי היות וזו הייתה עילת הביטול, ברור שמלכתחילה לא היה אינטרס ציבורי להעמיד את המבקש לדין.

כלומר, המדינה בחרה להגיש כתב אישום כנגד המבקש למרות שהיא בעצמה הייתה סבורה שלא היה אינטרס ציבורי לעשות כן. בכך, השופט היה סבור שהתקיימו נסיבות אחרות שהצדיקו היענות לבקשת המבקש לשלם את הוצאות הגנתו. עם זאת, במקרה זה, המבקש לא יוצג על ידי עורך דין ולכן היה זכאי רק להוצאות שהוציא בפועל. אולם, המבקש לא הציג אף לא קבלה אחת של הוצאה כלשהי שהוציא לשם הגנתו בפני בית המשפט. במצב זה, לא הייתה בידי השופט יכולת לקבוע את הוצאות הגנתו של המבקש. לכן, למרות שהוא היה זכאי להחזר ההוצאות, נדחתה עתירתו בשל העובדה שהוא לא הוכיח מה היו הוצאותיו, אם בכלל.

פיצוי בגין המעצר, האמנם?

באשר לתשלום פיצוי בגין ימי מעצרו של המבקש, מקור סמכותו של בית המשפט לצוות על כך מצוי בסעיפי החוק שפורטו לעיל. אולם, בית המשפט מוגבל בגובה הסכום אותו הוא יכול לפסוק במקרים כגון דא. לטענת המבקש, הוא היה עצור יומיים ולכן עתר לפיצוי בסך של 582 ₪. כפי שעלה מהבקשה, מעצרו של המבקש לא היה בגין החשד לביצוע העבירה בה הואשם בכתב האישום שבוטל אלא בשל החשד לעריקותו.

מעצר זה נעשה על ידי רשויות הצבא לאחר שהמבקש עוכב לחקירה בגין העבירה של הפרעה לשוטרים בעת מילוי תפקידם. על פי הוראות החוק, תשלום הפיצוי ניתן רק על ימי מעצר שרוצו בשל אישום שבוטל. היות והמבקש לא ריצה ימי מעצר אלא רק עוכב לחקירה, הוא לא היה זכאי לפיצוי. השופט הוסיף שאת בקשת התשלום היה על המבקש להפנות לגוף שהורה על החזקתו במעצר למשך 48 שעות, דהיינו, המסגרת הצבאית. בסופו של דבר, נדחתה בקשתו של המבקש.