לא אחת, בית המשפט נדרש להתמודד עם השאלה - האם העונש אשר בית משפט קמא גזר על פלוני היה קל מדי ביחס לחומרת המעשים והנסיבות. שאלה זו מורכבת אף יותר כאשר מדובר בקטין המבקש לשפר את דרכיו. נשאלת אפוא השאלה - אימתי יקבל ביהמ"ש ערעורים מסוג זה ומהם השיקולים שיעמדו לנגד עיניו?
יש לכם שאלה?
דוגמא לשאלה כזאת ניתן לראות במקרה דנן. המשיב הורשע בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין ותגרה לפי סעיף 191 לחוק העונשין. במהלך התגרה, המשיב אחז בידו באבן וזרק אותה לעבר ראשו של המתלונן. כתוצאה מפגיעת האבן, נגרם למתלונן שבר דחוס בגולגולת. בעקבות הרשעתו, המשיב נדון לחמישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים וחיוב בפיצוי למתלונן בסך של 5,000 ₪.
ביהמ"ש ציין, בפתח דבריו, כי בזמן התנהלות הערעור, התנהלו תיקים נוספים נגד הקטין בבית משפט לנוער. מתסקירי שירות המבחן שהובאו בפני השופט עלה כי המערער עבר הליך טיפולי ארוך, וגורמי הטיפול המלווים אותו היו סבורים כי האחרון עבר שינוי של ממש. השופט הדגיש כי גזר דינו של בית המשפט קמא קבע כי למרות השיפור בהתנהגותו של המשיב, היה מקום להרשיעו בניגוד לעמדת הסנגוריה שביקשה להימנע מכך. ביהמ"ש קמא נימק זאת בכך שהאיזון בין התהליך השיקומי לבין חומרת העבירה ותוצאותיה הקשות, אינו צריך למנוע את הרשעת המשיב.
עוד הודגש בערכאה הראשונה כי יש לגנות את התנהגותו האלימה של המשיב ואולם קבלת הבקשה לנקוט בדרכי טיפול מבלי להרשיעו הייתה "עלולה להעביר מסר שלילי לציבור". יחד עם זאת, בית משפט קמא הדגיש כי האיזון הנכון הנ"ל חייב שלאור התהליך השיקומי לא ימוצה הדין עם המערער כבקשת התביעה. דהיינו, בגזר הדין המקורי נכתב כי בית המשפט "הסתפק בהטלת עונש מאסר על תנאי ובחיוב בפיצויים".
המדינה מערערת על קולת העונש
הערעור דנן הופנה כנגד קלות העונש. המדינה טענה כי ביהמ"ש קמא טעה כאשר נמנע מלהטיל על המשיב עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת ונימקה זאת במספר טעמים. ראשית, המדינה הדגישה כי מדובר במעשה חמור אשר תוצאותיו היו חמורות ביותר. לשם חיזוק דבריה, התובעת הדגישה את הפגיעה הקשה שנגרמה למתלונן ואת השלכותיה על התפקוד היומיומי שלו ועל מהלך חייו. לשם כך, היא הביאה את עדותו של האב שהוצגה בפני ביהמ"ש קמא.
בנוסף, המדינה הוסיפה כי מאז ביצוע המעשה, המשיב היה מעורב בפריצות לדירות ולכלי רכב וכן בתקיפת שוטר על ידי השלכת אבן לעברו. מעשים אלה, לטענת התביעה, "לימדו כי המשיב לא למד לקח מהתנהגותו והמשיך בדרכו הרעה". לסיכום, המדינה ביקשה להדגיש כי מעשיו של המשיב היו חלק מתופעה רחבה של אלימות בקרב בני נוער – תופעה שיש למגרה בין היתר באמצעות ענישה הולמת. צוין כי אמנם ביהמ"ש הדגיש כי שיקום נאשם צעיר הוא שיקול חשוב בשיקולי הענישה, אולם יש לתת גם משקל ניכר לאינטרס הציבורי.
הסנגור, בתשובתו לערעור, ביקש להדגיש את הרקע האישי הקשה של האחרון. כמו כן, הסנגור ציין את תסקיר קצין המבחן ממנו עלה כי המשיב חווה אווירת אלימות קשה בבית מצד אביו וכי מגיל 12 הועבר בין מוסדות חינוכיים שונים. עוד נכתב בתסקיר כי מאז השתלב המשיב בהוסטל "בית רעות", עבר תפנית בחייו. סנגורו של המשיב התייחס לפציעתו של המתלונן, שלטענתו לא הייתה חמורה כפי שנטען על ידי אביו. בסיכומו של דבר התייחס הסנגור לעונש שנקבע על ידי ביהמ"ש קמא וטען שעונש זה משיג את האיזון הראוי בין הצורך השיקומי והפן ההרתעתי.
בית המשפט מחמיר בעונש
ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי יש להחמיר בעונשו של המשיב, אולם לא כפי שנתבקשה על ידי התביעה. ביהמ"ש נימק את קביעתו בכך שהעונש שנגזר על המשיב אינו משיג את האיזון הראוי בין חומרת העבירה ותוצאותיה הקשות לבין הפן השיקומי. השופט התייחס לפגיעה במתלונן וקבע שתוצאת פגיעת ראש קשה היא תוצאה שיש לה משמעות עונשית מחמירה. לדבריו, מדיניות עונשית ראויה מחייבת גזירת עונש מאסר ממשי ומרתיע, וזאת כחלק ממאבק בתופעה המדאיגה של אלימות בני נוער. שיקול מדיניות זה יוביל את ביהמ"ש לא אחת לפעול בניגוד להמלצות שירות המבחן להעניק משקל גדול יותר לפן השיקומי. השופט הדגיש בקביעתו כי ביהמ"ש יבחן כל מקרה לגופו.
במקרה הנוכחי, ביקש ביהמ"ש לתת משקל מסוים לכך שהמשיב המשיך לעבור עבירות לא מעטות גם לאחר האירוע נשוא הערעור. בסיכומו של דבר התקבל ערעורה של המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב. ערכאת הערעור גזרה על המשיב 10 חודשי מאסר בפועל והשאירה בעינו את המאסר על תנאי ואת החיוב לתשלום פיצויים למתלונן.
עודכן ב: 14/10/2012
