כאשר בני זוג מתגרשים, הם מחלקים את הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין. דרך החלוקה נקבעת בהתאם למשטר הרכושי שחל על הצדדים. הכלל הוא שרכוש אשר נרכש על ידי שני בני הזוג, נרשם על שם שניהם והיה מיועד לשימוש משותף שלהם, יחולק שווה בשווה.
כלומר, במידה שהרכוש נמכר, כספי התמורה מחלוקים שווה בשווה ולחלופין, צד אחד נדרש לרכוש את חלקו של הצד השני. זאת בהיעדר קביעה אחרת בין בני הזוג. לעיתים, אחד מהצדדים טוען שלא מדובר ברכוש משותף על מנת להימנע מחלוקה שווה. במקרים אלו, בית המשפט נדרש להכריע האם הרכוש יועד לשימוש משותף. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן פסק דין הצהרתי להורות על איזון משאבים. הרקע לפרשה היה פרידת התובעת מבעלה הנתבע. השניים נישאו זה לזו בשנת 1999 בקפריסין ונולדו להם שני ילדים. טרם הגשת התביעה דנן, הוצא צו הגנה לנתבע, כבקשת התובעת. במסגרת הצו, נאסר על הנתבע להיכנס לביתם של בני הזוג. זמן מה לאחר מכן, הנתבע הגיש בקשה לביטול הצו והוא הוסר.
לטענת התובעת, הנתבע נהג כלפיה באלימות וניסיונות בני הזוג להשכין שלום בית לא הצליחו. אי לכך, התובעת החליטה לפרק את התא המשפחתי. לשיטתה, במהלך החיים המשותפים אוחדו המשאבים ובני הזוג פעלו במאמץ משותף. לפיכך, התובעת טענה שהיא הייתה זכאית למחצית מהרכוש המשותף שבני הזוג צברו.
מצד שני, הנתבע טען שלא הגיע המועד לאיזון המשאבים מאחר ובני הזוג טרם התגרשו. לא זו אף זו, נטען כי השניים הפרידו רכושם באופן מלא והתובעת כלל לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לנכסים. טרם הדיון בבקשה, בני הזוג חתמו על הסכם גירושין שאושר בבית הדין הרבני. במסגרת הסכם זה, בני הזוג הסכימו על מכירת הדירה המשותפת, כאשר 50% מהתמורה הייתה עתידה לעבור לידי הנתבע, 25% לידי התובעת והיתר לחשבון נאמנות, עד להכרעה בתביעה זו. החלוקה התבססה על תרומת בני הזוג למימון הדירה.
בית המשפט הורה על חלוקת שווה של דירת בני הזוג
השופטת הדגישה שהמשטר שחל על בני הזוג היה איזון משאבים. עם זאת, מאחר שהדירה נרכשה ונרשמה על שם שני בני הזוג, כלל לא היה צורך להידרש למשטר זה. כלומר, היה מדובר בנכס משותף שהיה שייך בחלקים שווים לתובעת ולנתבע וחלוקתו הייתה צריכה להיות שווה בים השניים. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים הייתה ביחס לחלק של כל אחד מהם בנכס, בעקבות האמור בהסכם הגירושין.
השופטת קבעה שבהקשר זה, לשאלת מימון הדירה לא הייתה חשיבות מהרגע שהנכס נרשם על שם שני בני הזוג במשותף והייתה להם כוונה ליצור שיתוף. לא זו אף זו, השופטת דחתה את טענת הנתבע לפיה היה על התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכסים, לאורו של המשטר הרכושי שחל על השניים. לאור האמור לעיל, נקבע ש- 25% מכספי מכירת הדירה שהועברו לחשבון הנאמנות היו שייכים לתובעת. זאת על מנת לחלק שווה בשווה את התמורה בין הצדדים, בהתאם לעיקרון של פירוק דירה בבעלות משותפת. במקביל, השופטת קבעה שגם רכבם של בני הזוג היה בבעלות משותפת. זאת בניגוד לטענת הנתבע לפיה הרכב היה בבעלותו בלבד. אי לכך, השופטת הורתה לנתבע להעביר לידי התובעת מחצית מהתמורה בגין מכירתו.
