חוק לשון הרע מאפשר לאדם להגן על שמו הטוב באם הוכפש בידי אדם אחר. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את המונח "לשון הרע": לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – לבזות, להשפיל או לפגוע באדם או במשרתו, על רקע גזע, נטייה מינית, דת, מין מוצא ועוד, או מכל סיבה אחרת, תהא אשר תהא. בנוסף, אותו "לשון הרע" צריך להתפרסם, קרי להגיע לאוזניו של אדם אחר שאינו התובע.
יש לכם שאלה?
ההגנה הנפוצה ביותר כנגד תביעת לשון הרע היא "אמת דיברתי", המצויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. הגנה זו נשענת על שתי רגליים: האחת, אמת בפרסום. השנייה, קיומו של עניין ציבורי במידע אשר פורסם וסווג כלשון הרע. לדוגמה, אם נאמר ששר בכיר הוא גנב משום שמעל בכספי המדינה, הרי שזוהי לשון רעה משום שהדברים מבזים את אות השר. עם זאת, במידה והדברים נכונים הרי שתחול הגנת "אמת דיברתי", וזאת משום שקיים כמובן עניין ציבורי בפרסום הדברים.
רקע
להלן תביעה אשר הוגשה בידי אדם כנגד גרושתו. במסגרת הדיון בחן בית המשפט את טענתו של התובע, עורך דין, לפיה אישתו לשעבר הוציאה את לשונו רעה בכך ששלחה תלונה ללשכת עורכי הדין, ובה נכתב כי התובע מציג עצמו כד"ר, וזאת כאשר כלל לא היה זכאי לתואר זה. לאחר שלשכת עורכי הדין גנזה את התלונה, התובעת לא אמרה נואש ופרסמה את הדברים בתפוצה רחבה, אשר כללה את הממונה הישיר על התובע במקום עבודתו ואת מנכ"ל הארגון בו עבד.
התובע טען כי פרסומה של הנתבעת גרם לו להשפלה, לביזוי ולפגיעה במעמדו המקצועי. לשיטתו של התובע, הנתבעת לא הייתה יכולה להסתופף תחת כנפיה של הגנת "אמת דיברתי" וזאת מפני שלדבריה לא התווסף כל עניין ציבורי. שכן, כל תכליתם של הדברים הייתה פגיעה בשמו הטוב וביזויו של בעלה לשעבר התובע.
מנגד, הנתבעת טענה כי התובע אשר סיים את לימודיו בהולנד היה זכאי לתואר MASTER JURIS, תואר מקביל לתואר שני בישראל. למרות זאת, נטען כי התובע התהדר בתואר ד"ר לאורך שנים ארוכות. הנתבעת אף טענה כי הייתה זכאית להגנה מכוח "אמת דיברתי" וזאת מפני שפרסומה היה נכון והיה עניין לציבור לדעת ולהיזהר מאדם אשר כונה ד"ר בעוד שלא היה כזה כלל ועיקר.
החלת הגנת "אמת דיברתי"
השופט שמע את טענות הצדדים, בחן את נסיבות המקרה ומסר את הכרעתו. השופט התרשם מחוות של מומחה מטעם הנתבעת, אשר תחום מומחיותו היה הדין ההולנדי. אותו המומחה טען כי התואר בו החזיק התובע לא אפשר לו לכנות עצמו ד"ר בשום קונסטלציה שלא תהא. בהקשר זה, הנתבעת הציגה ראיות אשר אימתו את טענתה כי התובע אכן כינה עצמו ד"ר והשופט התרשם מהן לטובה. לפיכך, נקבע שאכן היה אמת בפרסומה של הנתבעת, וזרקור בית המשפט הופנה אל שאלת העניין לציבור.
בהקשר זה, השופט ציין כי הפסיקה בעניין ייחסה במרבית המקרים עניין ציבורי כאשר הייתה מעורבת בפרשה דמות ציבורית. עם זאת, לא תמיד היו פני הדברים כאלה. השופט קבע שגם שעה שמדובר באדם פרטי אשר התהדר בתארים לא לו, הרי שמתקיים עניין לציבור בחשיפת הדבר. השופט נימק את קביעתו זו בכך שאדם אשר כינה עצמו ד"ר הטעה את לקוחותיו, פגע בהם ובעמיתיו עורכי הדין האחרים אשר הפסידו לקוחות בשל מעשיו של התובע. הנה כי כן, נקבע שבמקרה דנן התקיימה הגנת "אמת דיברתי", ולפיכך הנתבעת זוכתה מעבירה על חוק איסור לשון הרע בעניין זה.
