חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) ,תשנ"א - 1991, הוא חוק ישראלי אשר אימץ את האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים משנת 1980. על פי אמנה זו, משמורת על ילד צריכה להיקבע במקום מגוריו הקבוע של הילד, ואין להעבירו ממדינה למדינה ללא הסכמת שני ההורים (או אפוטרופוסו). במקרי חטיפת ילד, המדינות החתומות על האמנה מתחייבות להשיב את הילד למדינת מוצאו על מנת שהדיון בדבר המשמרות יתקיים בה. הפרשה הנידונה עסקה בסוגיה זו.
יש לך שאלה?
המבקש בהליך זה היה יהודי בעל אזרחות בארה"ב ובישראל, אשר התגורר בארה"ב במשך 20 שנים. המבקש הכיר את המשיבה, אזרחית ישראלית לה הייתה תעודת שהייה זמנית בארה"ב, במהלך שנת 2005, עת ביקר בארץ. בין הצדדים התפתחה מערכת יחסים, אשר בסיומה המשיבה עברה לגור איתו בארה"ב, שם הם נישאו והביאו יחדיו לעולם בת. מערכת היחסים של הצדדים הייתה מלאת חיכוכים, ויום אחד לאחר שהמשיב עזב את הבית, החליטה המשיבה לעזוב לישראל עם בתם המשותפת.
טיעוני הצדדים
בעוד המשיבה הגישה תביעת גירושין, משמורת, מזונות ומדור, המבקש הגיש לבית המשפט בקשה להשיב את בתו לארה"ב על פי חוק אמנת האג האמור. לטענתו, המשיבה חטפה את בתם היות ולא קיבלה את אישורו להוציאה מחוץ לגבולות ארה"ב. המבקש הגיש בקשתו זו, כאשר צירף אליה צו ביהמ"ש אשר ניתן בקליפורניה, לפיו סמכות השיפוט בעניין הקטינה הייתה נתונה לביהמ"ש המקומי, וכי יש להחזירה בחזרה למדינה זו.
מנגד, המשיבה טענה כי מרכז החיים של הצדדים הוא ישראל. כן נטען כי על פי הדין הישראלי הקטינה בת 7 חודשים, ועל פי חזקת הגיל הרך על הילדה להישאר עם אמה. נטען גם כי דווקא מסיבה זו, תחולת חזקת הגיל הרך, ביה"ד הרבני נתן צו מתאים המאפשר לאם להשאיר הבת בחזקתה בארץ. בנוסף, נטען כי המבקש התנהל בחוסר תום לב, שכן הגיש בקשתו זו רק לאחר שהוגשה תביעת המזונות. לבסוף, המשיבה טענה כי המבקש התעלל בה פיזית ומילולית, וכי מסיבה זו עזבה את ארה"ב.
צויןן כי אמנת האג אומצה בארץ, וכי למעשה חובת ההחזרה של ילד חטוף הינה חובה אוטומטית אשר אינה משאירה לבית המשפט שיקול דעת, וזאת למעט במקרים בהם מתקיימים החריגים הקבועים באמנה. נטען ש"חשוב להדגיש כי בהליך על פי האמנה אין עוסקים בעניין משמורת הקטינה, ושיקולים כגון גיל הקטינה או "חזקת הגיל הרך", הם שיקולים שמקומם בהליכי המשמורת ולא בדיון על פי האמנה". לפיכך, בית המשפט קבע כי כל טיעון הנוגע למשמורת הקטינה וכל ההליכים המתנהלים בביה"ד הרבני לא היו רלוונטיים לדיון זה.
האם הקטינה נחטפה?
עוד צוין שעל פי סעיף 3 לחוק זה, "ועל פי הפרשנות שניתנה לה בפסיקה, הרחקה שלא כדין או חטיפה, היא העברת ילד מהמדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל, למדינה אחרת ע"י הורה אחד, ללא שניתנה לכך הסכמה של ההורה האחר, תוך פגיעה בזכויות המשמורת של ההורה האחר". לפיכך, השאלה המקדמית בה היה להכריע הייתה מהו מקום המגורים הקבוע של הילדה. היות והילדה הייתה רכה בשנים, בית המשפט קבע כי המבחן לבחינת מקום מגוריה היה מהו מקום מגוריהם הפיזי של הוריה. בעניין זה, בית המשפט קבע כי מהראיות אשר הוצגו בפניו עלה כי מקום מגוריה הרגיל של הקטינה הוא בארה"ב (בית המשפט בחן היכן נולדה, היכן הוריה עבדו והתגוררו בפועל ועוד). לאור זאת, בית המשפט קבע כי האם חטפה את הקטינה, שכן לא קיבלה את אישור האב בהעברתה לארץ.
החריגים לחובת ההשבה
עם זאת, החובה על בית המשפט להשיב את ילדה לארה"ב קמה רק אם לא מתקיימים החריגים על פי החוק האמור. בעניין זה, המשיבה טענה להתקיימות חריג ההסכמה או ההשלמה וחריג החשש שאם הילדה תוחזר יגרם לה נזק נפשי או פסיכולוגי. נטען כי הנטל להוכחת התקיימות החריגים מוטל על הטוען להם, ובמקרה זה הנטל הוטל על המשיבה. היות והמשיבה העידה כי נסעה בחיפזון, טענת ההסכמה נשללה אינהרנטית. שכן, החיפזון מנע לכאורה את הבקשה מאב הילדה. באשר לשאלת ההשלמה, בית המשפט קבע כי מעדות המבקש עלה באופן משכנע כי הגיש את בקשתו ישר כשגילה שהילדה הועברה לארץ על ידי האם. שכן, קודם לכך שוכנע כי האם עברה עם בתם לניו יורק. לפיכך, בית המשפט קבע כי גם חריג ההשלמה לא התקיים. באשר לחריג החשש הפיזי או הנפשי, בית המשפט קבע כי לא הובאו ראיות לממשיות חשש זה.
לאור האמור, בית המשפט קיבל את הבקשה, והוציא צו שחייב את האם להשיב את ילדתם לארה"ב, וזאת בתום 7 ימים מיום קבלת פסק דין זה. לבסוף, בית המשפט חייב את המשיבה בתשלום 13,000 שקלים בגין הוצאותיו של המבקש בהליך.
