בשא 1421/97 ד"ר מחמוד אבו ראס טיבי נ' אלינה אבו ראס טיבי
המבקש והמשיבה נישאו בעיר חארקוב שבאוקראינה בשנת 1981, בנישואים אזרחיים. המשיבה הינה נוצריה פרובסלבית, ילידת ברית-המועצות לשעבר, והבעל הינו ערבי-מוסלמי תושב העיר טייבה.
בני-הזוג התגוררו יחד ברוסיה במשך חמש שנים לאחר נישואיהם. עם סיום לימודי המבקש, בשנת 1986, חזר לארץ עם המשיבה ועם בתם הבכורה שנולדה בשנת 1982. הם התגוררו יחדיו בטייבה, כעשר שנים. בארץ נולדו לבני-הזוג עוד שלושה ילדים. היחסים בין בני-הזוג עלו על שרטון. ביום 11.7.1996, כעשר שנים לאחר הגעתם לארץ, פתחה המשיבה בהליכים בבית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא.
המבקש הגיש, מצדו, תביעה למשמורת על הילדים וכן הגיש המרצות מספר, ובהן כפר בסמכות בית-המשפט לענייני משפחה בכל העניינים המנויים לעיל.
כמו כן הגיש המבקש תובענה לבית-הדין השרעי לשם אשרור נישואי המבקש והמשיבה כנישואים שרעיים וייחוס ילדיהם הקטינים להם וכן הגיש תביעת משמורת על הילדים. ביום 4.9.1996 קבע בית-הדין השרעי התיכון בטייבה, כי יש ליתן תוקף לנישואים האזרחיים שנערכו בין בני-הזוג ולראות בהם נישואים מוסלמיים.
כן נקבע, כי מכוח אשרור זה יש לייחס גם את הילדים להוריהם. החלטה זו ניתנה ללא נוכחותה של המשיבה, שהסתפקה בהודעה לבית-הדין ולפיה כופרת היא בסמכות השיפוט שלו בעניינים אלה. בבקשה שהוגשה על-ידי המבקש (הבעל), נטען, כי יש לראות את הקטינים כמוסלמים. כן נטען, כי בשל זיקות הצדדים לתיק לדת המוסלמית, יש לקבוע את השיפוט גם בענייני מזונות המשיבה וגם בענייני המשמורת בבית-הדין השרעי, ולא בבית-המשפט לענייני משפחה.
עיקרן של זיקות אלה (לטענת המבקש) הם דתו של המבקש (מוסלמי), מקום הולדתם של שלושה מילדי הצדדים (טייבה), החיים במשך עשר שנים מעת בואם ארצה בטייבה, היות משפחתו של המבקש כולה מוסלמית.
האם יש לקבל את הבקשה?
סמכות ביה"ד השרעי:
1. המשיבה אינה חיה עוד בטייבה. נישואיה היו (לפחות במקורם) נישואים אזרחיים ולא דתיים-שרעיים. מוצאה אינו מן הדת המוסלמית או מטייבה. משפחתה אינה מתגוררת שם.
אין המשיבה נוהגת על-פי הדת המוסלמית. אף הזיקות לגופן (ככל שהדבר אמור בחינוך הקטינים ובמעורבותם בקהילה בטייבה) שנויות במחלוקת מצד המשיבה, הטוענת כי הזיקה בסוגיה זו הייתה רופפת. מטעם זה נראה, כי ההבדלים בין זיקותיו של המבקש לדין המוסלמי לבין אלה של המשיבה, הם הם התומכים דווקא בהפקדת הסכסוך בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה.
לשיקול זה מצטרפת העובדה, שהתרת הנישואין בין בני-הזוג נקבעה אף היא לבית-המשפט לענייני משפחה, כמו גם תובענה בעניין יחסי הממון בין בני-הזוג וצו-מניעה והרחקה כנגד המבקש ואחיו, ומן הראוי, כי עניינים אלה יידונו בהיעלם אחד.
משמורת הקטינים:
2. אין לקבל את קביעתו של בית-הדין השרעי לערעורים ולפיה מקום שבו קיימת שונות דתית בין הורי הקטין בסכסוך משמורת, אין עוד סמכות ייחודית לבית-הדין, ואז יש לפנות בבקשה מכוח סימן 55 (רישה) לדבר המלך. כך הוא בדיוק המקרה שבפנינו., ועל-כן נראה כי בדין פנה המבקש בבקשה דנן, כאשר אין בידיו של בית-הדין השרעי סמכות ייחודית בסוגיה זו.
3. לגופו של עניין, בהחלטה בבקשה דנן, השיפוט בסוגיית המשמורת ראוי שיהיה בבית-המשפט לענייני משפחה. אכן, גם אם נקבל את קביעת בית-הדין השרעי באשר למתן דגש לטובת הקטין כמוסלמי, עדיין ברי, כי אמו (המשיבה) אינה מוסלמיה. במצב דברים זה, מן הראוי הוא, כי ערכאה אזרחית היא שתשקול את טובת הילד לגופו של סכסוך, ולא רק על יסוד קביעה א-פריורית בדבר השתייכות דתית של הקטין לדתו של אחד מבני-הזוג.
4. שיקול נוסף: עיון במסמכים מגלה, כי סכסוך המשמורת אינו מנותק משורה ארוכה של סכסוכים אחרים המתבררים במסגרת בית-המשפט לענייני משפחה. נראה, כי יש טעם ויסוד לצורך בדיון בכל הסכסוכים הרלוונטיים בפני ערכאה אחת, תוך איחוד הדיון וקוהרנטיות בין הדיונים והסעדים השונים.
לסיכום,
הסמכות לדון בשאלת מזונות האישה ומשמורת הקטינים נתונה לביהמ"ש לענייני משפחה. האישה איננה מוסלמית כך שההבדלים בין זיקותיו של המבקש לדין המוסלמי לבין אלה של המשיבה, הם התומכים דווקא בהפקדת הסכסוך בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה.
