המפריט בין קודש לחול ג’ עו"ד שימי קדוש
במאמריי הקודמים כנגד הליך ההפרטה למעשה של המערכת המשפטית בישראל, הבאתי הן את בית המשפט לעניינים מקומיים והן את מוסד הקובלנה הפלילית הפרטית כדוגמה להפרטה המעשית העוברת לנגד עניינו במערכת המשפט ואין פוצה פה.
במאמרי זה, אנסה להרכיב את הצלע השלישית בריבוע קסם ההפרטה האכזרי – מוסד הבוררות.
מוסד הבוררות
חוק הבוררות חוקק אמנם כבר בשנת 1968 , אבל פריחתו האמיתית ואביב הנעורים של מוסד זה התרחשו אך לא מזמן בתחילת שנות התשעים. כלי הבוררות ככלי פרטי הניתן לבחירה על ידי שני צדדים להסכם הינו מן החשובים שבכלים הכמו משפטיים העומדים לרשות הצדדים לסכסוך, אך בעת האחרונה אנו עדים לתופעה של עידוד בוררויות לסוגיהן על ידי בית המשפט אשר ממנה לא פעם בורר מטעמו, או ממליץ בחום לצדדים לסגור את הסוגיה מחוץ לכתלי בית המשפט.
ההגיון שבהליך זה הוא שהצדדים בעזרת מגשר או בורר יגיעו לעמק השווה ללא היזקקות לבית המשפט, ורק במקרים של אי הכרעה יידון העניין בבית המשפט.מדיניות עידוד זו של המערכת המשפטית מחד, משיגה את מטרתה הסמויה מהעין – הקטנת העומס על בתי המשפט.
במקום לענות על צרכיה המשפטיים של המדינה, גם אם הדבר כרוך בהקצאת משאבים לתוספת שופטים, אולמות, תובעים, סניגוריה ציבורית ועוד, בוחרת המערכת להקטין את הביקוש לצורך ההולך וגובר בהתדינויות משפטיות, על ידי בניית מנגנונים "כמו משפטיים" כגון מוסד הבוררות, מוסד הגישור ודומיהם, ועידוד מערכת חוץ משפטית היכולה לגרום לעיוות דין – בדין.לשם המחשת העניין אנסה להדגים את טענתי זו בדוגמה אחת מיני רבות.
אקו"ם אגודת קומפוזיטורים ומלחינים המעגנת בתוכה את רוב רובן של זכויות היוצרים בתחום השירה, הפזמון, המלל וההוצאה לאור, הכלילה בתקנון האגודה סעיף תניית בוררות המחייבת כל חבר באקו"ם, (עקב היותה מעין מונופול שעניינה תלוי ועומד כעת בבית המשפט, אין בעצם אלטרנטיבה ליוצרים – או שאתה חבר אקו"ם או שאינך חבר באף גוף המאגד זכויות יוצרים) לדון בכל טענה בינו לבין האגודה בפני מוסד בוררות של האגודה ומבלי שתינתן לו זכות לפנות לערכאות.
ומי יושב בועדת בוררות שכזו, המוסמכת על פי חוק הבוררות? שלושה חברי ועדה שהינם חברים באגודה, שלא בהכרח יש קשר בין הידע הרחב שיש להם בתחום הזמרה נאמר, לבין ידע משפטי הנדרש להכרעות מן הסוג דנן.יתרה מכך, ועדת הבוררות מורכבת מנציגי סקטורים באגודה: נציג הפזמונאים, נציג המלחינים, ונציג המוציאים לאור.יש ויהיו מיקרים בהם יבקש חבר שהינו תסריטאי לדון בתימלוג נמוך מדי עבור יצירותיו, מי שיחליט על פי חוק וללא אפשרות לפנות לערכאות יהיה הבורר או הבוררים שמעצם היותם חברי אקו"ם ונציגי סקטורים שעלולים להינזק כתוצאה מכך שהתסריטאי יקבל תימלוג גבוה יותר (הקופה הינה קופה משותפת) אשר נגועים בניגוד עניינים אישי ובוטה.
מחד, בדוגמה זו השיגה המערכת המשפטית את מטרתה הסמויה – פחות תיק שיידון בבית המשפט.ומאידך "השיגה" המערכת עוד אזרח שלא קיבל משפט צדק – לפחות למראית עין. ובכך ממשיכה המערכת המשפטית לשחוק עד דק את האמון שהציבור רוכש לה , אמון שהוא הנכס העיקרי של כל מערכת משפט.
אם לא די בכך, הרי שמוסד הבוררות – עלותו למתדיינים אינה זולה כלל ועיקר.אם חלק ממיסיו של האזרח נועדו לממן את השירותים המשפטיים אליהם הוא נזקק, מפנה אותו המדינה אל קבלן המשנה שלה – הבורר, שגם עלותו נופלת על האזרח, מעיין "כפל קנס". יהיו שיאמרו: בית המשפט איננו מחייב את הצדדים להסכים לבוררות – הוא רק מציע להם פתרון זה. זה מדויק. רק לכאורה, למעשה כל בעל דין יודע להעריך כי מצבו אל מול השופט שהציע בוררות יהיה פחות טוב בסרבו להצעת השופט ללכת לבוררות, ולכן, בלא מעט מיקרים נאלץ בעל הדין להסכים לבוררות בעל כורחו.
מוסד הבוררות מעצם היותו נגיש יותר, מהיר יותר, וממועט הליכים פרוצדורלים, משמש כמפלט מפתה מאד לכל מי שיכול לעמוד בעלותו הלא נמוכה של מוסד זה.כפועל יוצא של דבריי אלו, יכולים בעלי ממונות "לקצר הליכים", "לעקוף תורים" ולפתור מחלוקות בצורה מהירה ויעילה מכלל בעלי הדין המתדפקים על דלתות בתי המשפט. ראוי שנבין כי יש מערכת משפטית ממלכתית שהיא, כמו ברפואה או בחינוך הממלכתיים, הינה זולה ואיטית, וממש לידה, על אותה הקרקע בדיוק נובטת לה במהרה מערכת משפטית מעין פרטית, ברשות ובסמכות, יקרה יותר, מהירה יותר ולצערי גם פחות מיומנת.
לטעמי הפתרון אינו נעוץ בפיתוח ועידוד מערכות מקבילות אלא בהפניית משאבים למערכת הממלכתית הקיימת תוך כדי יעולה ושיפורה.מוסד הבוררות שלא כמו בתי המשפט, על פי רוב, סמוי מהעין, וככזה פחות נגיש לביקורת ציבורית ותקשורתית, רק מחזק את אמרתו של מארק טווין – כי הסיבה לכך שאנו מפגינים נגד לבישת מעילי פרווה ולא מפגינים נגד לבישת מעילי עור, היא, כי קל יותר להציק לנשים זקנות מאשר לרוכבי אופנועים.
עודכן ב: 25/07/2013
