בע"א 176/59 ובערעור שכנגד, השופט אגרנט קבע כי פקודת העיריות מטילה על העיריות את התפקיד לתקן את הדרכים הציבוריות, וכי תפקיד זה הינו עיקרי והכרחי. עוד נקבע בפסק דין זה כי העירייה, כמחזיק מקרקעין, חבה חובת זהירות מושגית כלפי העוברים ושבים ברחובותיה וכי חובה זו נגזרת גם מהיותה גוף שלטוני בעל חובות כלפי האזרחים.
יש לכם שאלה?
התובע במקרה שלפנינו הגיע עם אמו לשוק על מנת לקנות לעצמו בגדים. תוך כדי הליכתו בשוק ההומה, התובע נפל ונגרם לו שבר בקרסול. לטענת התובע, הוא נפל כשנתקל במהמורה בכביש, שהיה הרוס ומשובש. התובע הוסיף וטען כי בעקבות התאונה נגרמו לו 15% נכות אורטופדית ו-5% נכות פלסטית. כמו כן, התובע טען כי על העירייה ועל חברת הביטוח שביטחה את העירייה במועד האירוע, לפצותו בגין נזקי העבר ונזקי העתיד שנגרמו לו.
הנתבעות טענו כי התובע לא הוכיח שהתאונה אירעה במקום בו הוא טען שארעה, וכי הוא לא הוכיח שבכביש היו מהמורות. כמו כן, נטען על ידן כי מכיוון שהתובע לא עבד בזמן התאונה, לא נגרם לו כל נזק ממוני, וכי נגרמה לו נכות אורתופדית בשיעור של 10% בלבד.
המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שלוש שאלות:
האם התאונה אירעה בשוק שאותו ציין התובע?
לאחר התאונה, התובע נסע בכדי לקבל טיפול רפואי במרפאה בעיר שבה התגורר, ולא במקום התאונה. הנתבעות טענו כי התנהגותו זו, הטילה ספק בנכונות גרסתו בנוגע למקום התאונה. בית המשפט קבע שיש לדחות את טענת הנתבעות הנ"ל וקיבל את טענות התובע לפיהן הוא ואימו לא היו דוברי עברית, ולכן לא פנו למקום טיפול באזור האירוע. טענה נוספת של התובע, שהתקבלה על ידי בית המשפט, הייתה שהוא ואימו לא היו בקיאים בזכויותיהם הרפואיות בארץ, ועל כן לא היו בקיאים בפעולות שהיה עליהם לנקוט במהלך אירוע שכזה.
האם התובע הוכיח את המיקום המדויק של התאונה?
עדויותיהם של התובע ושל אימו בנוגע למיקום התאונה, התייחסו לאותה הצומת, אך לא היה ברור מה היה מיקום התאונה המדויק בתוך הצומת. בית המשפט קבע כי למרות חוסר החפיפה בעדויותיהם בנוגע למיקום הספציפי, התובע הצליח להוכיח כי התאונה אכן קרתה בשוק המדובר.
מה היה הגורם לתאונה?
התובע צירף לתצהירו תמונות, שמהן עלה בבירור כי במקום התאונה היה מפגע. על מנת לסתור את טענותיו, הנתבעות הגישו עדות של עובד במחלקת אחזקת דרכים של העירייה, שטען כי במועד הרלוונטי לתאונה לא דווח למוקד העירוני של העירייה כי במקום היה מפגע. מהחקירה הנגדית של עובד העירייה, עלה כי בתצהירו הוא נקב רק בחלק מהתקלות שעליהן דווח לעירייה. העד הוסיף וטען בחקירה הנגדית כי דובר על כביש ישן, שבו היו חריצים שהיוו סיכון לבני האדם, וכי במקום היו תאונות נוספות. לאור זאת, בית המשפט מצא כי התובע הוכיח את טענתו, לפיה התאונה נגרמה עקב מהמורה בכביש.
אחריות העירייה כמחזיקת המקרקעין
בית המשפט קבע כי כמחזיקה במקרקעין במקום התאונה, היה על העירייה למנוע סיכונים במקום. עוד נקבע כי העירייה לא מילאה את חובת זהירותה, בכך שלמרות הדיווחים על המפגעים, היא לא דאגה לתקנם, ולכן היא נשאה באחריות לתאונה ואיתה חברת הביטוח. בנוסף, נקבע כי לפי סעיף 235 לפקודת העיריות, העירייה הייתה חייבת לדאוג לתיקון הרחוב וכן להסיר מכשולים בו. כמו כן, נקבע כי לפי סעיף 249(11) לפקודת העיריות, העירייה הייתה חייבת לדאוג למצבו התקין של הרחוב. בית המשפט מצא כי העירייה הפרה את החובות החקוקות הללו.
אשם תורם? האם התובע לא הסתכל לאן הוא הולך?
הנתבעות טענו שיש לייחס אשם תורם לתובע, מכיוון שהיה עליו להסתכל על הדרך שבה הלך, ולא ללכת במקומות מסוכנים. באשר לטענתן זו, בית המשפט קבע כי בנסיבות האירוע היה קשה לראות את הדרך ולהיזהר ממפגעים בה, ולכן נדחתה טענת האשם התורם.
לסיכום,
בית המשפט מצא כי בעקבות התאונה, לתובע נגרמה נכות אורתופדית בשיעור 15% לצמיתות, ונכות בשיעור 5% בגין הצלקות שנגרמו לו. בנוסף, נקבע כי לתובע נגרם נזק שאינו ממוני בעקבות הניתוחים והשיקום שהוא היה צריך לעבור. באשר לאבדן השתכרות, בית המשפט קבע כי התובע לא הביא בפניו נתונים כספיים אודות הגמלה שהוא קיבל אותה עת מהביטוח הלאומי, ועל כן הוא איבד את זכותו לפיצויים בגינה.
הפיצויים בגין הפסד ההשתכרות חושבו על ידי בית המשפט לפי משכורתו של התובע שממנה הופחתה הבטחת ההכנסה שקיבל. בנוגע לאבדן כושר השתכרות בעתיד, בית המשפט קבע כי התובע לא עשה מאמצים להקטנת נזקיו, ולכן נפסק לו פיצוי גלובלי מופחת בגין ראש נזק זה. התובע תבע גם פיצויים בגין עזרת הזולת בחודשים שבהם על רגלו היה גבס. בית המשפט מצא כי היה סביר שיזדקק לעזרה בתקופה זו, ולכן נפסק פיצוי בגין עזרת בני משפחתו.
.png)
