טרם חקיקת חוק יחסי ממון, הפסיקה נהגה לחלק את רכוש הצדדים בעת הפרידה על פי הלכת השיתוף. בהתאם להלכה זו, רכוש שנצבר במהלך נישואין ראוי שיחולק שווה בשווה בין בני הזוג עם הפרידה, מאחר שהוא הושג במאמץ משותף. בנוסף, האינטרס החברתי הוא ליצור שוויון בין בני המשפחה, אשר מסתמכים אחד על שני בעת ניהול משק הבית המשותף.
יש לכם שאלה?
כאשר מי מהצדדים מעוניין לסתור הלכה זו, עליו להוכיח כי הייתה כוונה ליצור משטר רכושי נפרד במהלך הזוגיות או שלא היה מאמץ משותף. הוכחה זו יכולה להיות ביחס לכל הנכסים או לנכס מסוים. דוגמא לטענות אלו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו התובעת הייתה בעלים של מחצית הזכויות ברכוש הנתבע, לרבות הפנסיה. על פי כתב התביעה, הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1967 ונולדו להם שלוש בנות. במהלך שנת 2002, הם החליטו על פירוק החיים המשותפים ובשנת 2005 מונה רואה חשבון לאיזון הזכויות הכספיות שלהם. נקבע כי מועד התחלת השיתוף היה ביום 3.10.1967 ופירוקו ביום 30.06.02.
טיעוני הצדדים - האם נשמרה הפרדה רכושית לאורך שנות הנישואין?
התובעת טענה שבמהלך כל שנות הנישואים לא נשמרה הפרדה רכושית. לכן, רכוש שנרכש על ידי כספיו של הנתבע טרם הנישואים, כגון דירת בני הזוג, נטמע ברכוש המשותף. זאת ועוד, היא טענה שמכוח סעיף 101 לחוק המקרקעין קמה לה זכות קדימה לרכישת חלקו של הנתבע בדירה בהתאם להערכת השמאי שבדק את הנכס. לדידה, כספים נוספים אותם קיבל הנתבע כתגמול לנזקי גוף, לאחר שעבר תאונת דרכים, נכנסו אף הם לקופה המשותפת. לטענת התובעת, כספים אלו שימשו את הצדדים לרכישת רכב משותף עליו חלה חזקת השיתוף. לכן, לא היה מקום לסייגם מהסך הכולל.
לטענת הנתבע, רכישת הדירה אותה בני הזוג ביקשו לחלק נעשתה על ידי כספים שהיו בבעלותו טרם הנישואים. בנוסף, הדירה נרשמה על שמו בלבד. לכן, הוא ביקש לחלק את התמורה ממכירתה כך שיקבל יותר ממחצית ערכה. באשר לכספים שהתקבלו כתגמולים בגין פיצויי גוף, הנתבע טען שלא היה מקום לחלקם במסגרת פירוק השיתוף.
לבסוף, הנתבע טען שחלוקת זכויות הפנסיה שלו תיצור תוצאה בלתי צודקת וסבירה לפיה לתובעת יהיה סך כולל של 8,500 ₪ בחודש ולו יהיה 1,500 ₪ בלבד. זאת משום שהתובעת השתכרה 6,000 ₪ בחודש והייתה זכאית לזכויות סוציאליות והטבות נוספות. מנגד, גמלת הנתבע עמדה על סך של 5,150 ₪ לחודש. לטענתו, במידה שבית המשפט היה מורה על הכללת כספי הפנסיה בשיתוף הנכסים, היה נותר לו 2,575 ₪ לחודש בלבד מתוכם 1,000 ₪ נדרשו לתרופות וטיפולים רפואיים. לפיכך, הנתבע ביקש מבית המשפט להחריג את כספי הפנסיה כך שיוותר לו מלוא הסכום, בעוד שהתובעת התבקשה להישאר עם משכורתה ותו לא.
דיון והכרעה - על הצדדים חלה הלכת השיתוף (ולא חוק יחסי ממון)
בפתח הדיון השופטת ציינה שעל הצדדים חלה הלכת השיתוף ולא חוק יחסי ממון, מאחר שהם נישאו זה לזו בשנת 1967. קרי, לפני שהחוק נכנס לתוקף. באשר לחלוקת כספי דירת בני הזוג, השופטת קיבלה את טענת התובעת והורתה על חלוקה שווה. שכן, לפסיקתה, הנתבע לא סתר את תחולת הלכת השיתוף בדירה ועל פי מרשם המקרקעין, כלל לא היו לו זכויות בנכס. לכן, טענתו נדחתה.
לעניין לחלוקת הכספים שהתקבלו מתגמולי הנזיקין, השופטת דחתה את טענת הנתבע. דהיינו, נקבע שהאחרון לא הוכיח כי הכספים בודדו והוחרגו מהחשבון המשותף. מכאן, השופטת הסיקה שלא הייתה כוונה שלא להחיל עליהם את הלכת השיתוף.
באשר לחלוקת כספי הפנסיה של הנתבע, השופטת קיבלה את טענת האחרון. שכן, לפסיקתה, לו כספי הפנסיה היו מחולקים כבקשת התובעת, התוצאה הייתה בלתי שווה. זאת משום שבידי התובעת היה נותר סך של 7,860 ₪ ולנתבע 2,575 ₪. כלומר, פער של כמעט 5,000 ₪. לדעת השופטת, לאור גיל הצדדים, התקופה הממושכת בה הם חיו זה עם זו והכנסותיהם, היה מקום שלא לחלק באופן שווה את זכויות הפנסיה.
השופטת קבעה שתוצאה זו עלתה בקנה אחד עם רציונאל הצדק והשוויון שעמד בבסיס הלכת השיתוף. קרי, גם אם חלוקת הכספים לא הייתה שווה, היא מנעה פער בלתי צודק בין בני הזוג. בסופו של דבר, נקבע כי כל צד יישאר עם הכנסתו עד למועד בו התובעת הייתה עתידה לצאת לגמלאות. השופטת קבעה שלאחר מועד זה, הצדדים נדרשו להסדיר את חלוקת זכויות הפנסיה מחדש ובאופן שווה בהתאם. בסופו של יום השופטת קיבלה את התביעה, פרט לעניין חלוקת זכויות הפנסיה בין הצדדים.
