קובלנה פלילית לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע

אישום פלילי בו המאשים הוא אדם פרטי, ולא המדינה, נקרא קובלנה פלילית. את האישום ניתן להגיש רק בגין עבירות ספציפיות, שנקבעו בחוק, ויש בהן רב עניין ליחיד. למשל, לשון הרע. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא. במקרה זה, הוגש ערעור על ההחלטה בקובלנה פלילית שהוגשה על ידי המערער כנגד המשיב. הקובלנה ייחסה למשיב ביצוע עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 ועבירה של איומים.

יש לכם שאלה?
פורום לשון הרע
פורום רישום פלילי
פורום משפט פלילי
פורום כתב אישום במשפט הפלילי

 

על פי עובדות הקובלנה, המשיב היה נהג מונית, בעל מניות וחבר בחברה שהמערער שימש כמנהלה. באישום הראשון, נטען שהמשיב הפיץ לשון הרע על המערער, עת כינה אותו "גנב" וכינויים בעלי משמעות דומה. כמו כן, נטען שבתאריך 23.10.01, במהלך קיום אסיפת חברים בחברה, המשיב האשים את המערער בגניבת כספים מהחברה. באישום השני נטען שהחל משנת 2000 ועד שנת 2002, המשיב איים על חיי המערער ובני משפחתו.

בית משפט קמא זיכה את המשיב מהעבירות שיוחסו לו בקובלנה. הכרעת הדין שזיכתה את המשיב הושתתה על שתי קביעות: האחת, כי לא הוכחו הנסיבות שביסוד עבירת לשון הרע. השנייה, שלא התקיים היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה. כלומר, בית המשפט פסק שהאשמת המערער בגניבה לא היוותה באותן נסיבות "לשון הרע" כפי שפורשה והוגדרה בפסיקה.

באשר לאישום השני, בית המשפט קיבל את עדויות עדי ההגנה. זאת לאור הסתירות שהיו בעדויות התביעה ובפרט בעדותה של אשת המערער. לפיכך, השופט נותר בספק בדבר קרות האיומים בפועל. הערעור הופנה כנגד הזיכוי.

טיעוני הצדדים

המערער טען שבית משפט קמא שגה מסבר שכינויו כ"גנב" לא היווה פרסום לשון הרע. לדידו, היסוד הנפשי הדרוש להוכחת האישום התקיים. באשר לעבירות האיומים, המערער טען שנפלה טעות בהחלטת השופט עת סירב לקבל ראיות שהיו רלוונטיות, ומאחר שלא ייחס משקל ראוי להכחשתו של המשיב. מאידך, המשיב ביקש לדחות את הערעור ולאשר את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא.

שופט המיעוט

שופט המיעוט עיין בטענות הצדדים ובחומר הראיות והגיע למסקנה שנפלה טעות בהחלטת בית המשפט בקביעותיו בדבר אי קיום יסודות עבירת "לשון הרע". נקבע שהמשיב האשים את המערער בגניבה מספר פעמים ובפני אנשים שונים.

השופט פסק שהאשמות אלו, גם אם נבעו ממצבה הכלכלי הקשה של החברה, היוו לשון הרע. זאת היות והמשיב התבטא באופן חריף ובוטה כנגד המערער. הוא הטיח בו האשמות קשות שייחסו לו ביצוע פעולות בלתי חוקיות בכספי החברה. ביטויים אלו, בהקשר שבו נאמרו, היו בגדר אמירות משפילות ופוגעות ולא היה ניתן להעניק להם משמעות תמימה. קרי, הלשון הרע השתמעה הן מתוכן הדברים והן מנסיבות אמירתם.

בהמשך לכך, השופט קבע שהיסוד הנפשי התקיים אצל המשיב עת כינה את המערער בשמות הגנאי. הוא פסק שהאמירות נאמרו מתוך רצון לפגוע במשיב. זאת עקב מערכת היחסים בין הצדדים, שהייתה עוינת. השופט מצא חיזוק לקביעתו בעובדה שהדברים נאמרו באופן חוזר ונשנה, במקרים רבים. עם זאת, בנוגע לעבירת האיומים, השאיר השופט את ההכרעה על כנה. זאת היות והקביעות העובדתיות בוססו כראוי על עדויות הצדדים וטענותיהם.

דעת שופטי הרוב

כנגד, שופטי הרוב החליטו לדחות את הערעור על כנו. נפסק ששופט המיעוט צדק בעניין עבירות האיומים וטעה עת קיבל את הערעור בנוגע לעבירת לשון הרע. אמנם, הטחות אשמה במהלך סכסוכי עבודה וחילוקי דעות, יכול שיהיו בגדר לשון הרע. אולם במקרה דנן הדבר היה שונה. על כן, קביעת בית משפט קמא בדבר אי הוכחת היסוד הנפשי הייתה נכונה ולא הייתה הצדקה להתערב בכך. כלומר, מקרה זה לא עלה לכדי לשון הרע ולמשיב לא הייתה כוונה ממשית לפגוע במערער. בסופו של דבר, הוחלט לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.