מטבע הדברים, זוגות לא מעטים אשר יחסיהם עלו ברבות השנים על שרטון בוחרים להתגרש. או אז, מתעוררות שאלות כבדות משקל הנוגעות למשמורת ילדים, מזונות, חלוקת הרכוש וכדומה. סוגיית חלוקת הרכוש בין בני הזוג גוררת במקרים רבים מחלוקות קשות, המגיעות לא אחת לדיון בבית הדין הרבניים או בבתי המשפט לענייני משפחה. חוק יחסי ממון מקנה לכל אחד מבני הזוג זכות למחצית מכלל הרכוש אשר נצבר במהלך חיי הנישואין המשותפים. יחד עם זאת, בני הזוג חופשיים להגיע לכל הסכמה שיבחרו בנוגע לאופן חלוקת הרכוש ביניהם, ובכלל זה הסכמה אשר תהיה שונה בתכלית מהמתווה המוצע בחוק יחסי ממון.
יש לכם שאלה?
בפרשה שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט נדונה שאלה משפטית מורכבת. השתלשלות העניינים החלה כאשר בני זוג, הורים ל-2 ילדים החליטו לסיים את חיי הנישואין המשותפים ולהתגרש. הצדדים לדיון הסכימו על העובדה שהם ערכו הסכם בכתב יד, ובו הסדירו את חלוקת הרכוש ביניהם. עיקרי ההסכם הנ"ל כללו מספר תניות, לדוגמה, נקבע כי דירת המגורים תרשם על שמה של האישה, והבעל אף אמור היה לרכוש עבורה רכב מסוג טויטה לנד קרוזר. להסכם היו כמובן תניות רבות נוספות. בכללן, תניה הקובעת כי בני הזוג ויתרו על תביעות עתידיות בנוגע לרכוש, קרי, ההסכם דנן ביקש אפוא להסדיר את חלוקת הרכוש בין האישה ובעלה. לאחר חתימת ההסכם לעיל, בני הזוג פנו לבית דין רבני וביקשו לאשר את ההסכם ולהעניק לו תוקף משפטי.
תביעה חדשה של האישה לאחר שלוש שנים
כעבור 3 שנים, האישה הגישה תביעה לאיזון משאבים בבית המשפט לענייני משפחה. כתוצאה מהגשת התביעה התעוררה השאלה המשפטית – האם הסכם הגירושין שאושר בבית הדין הרבני היה הסכם סופי ומחייב, או שמא היה ניתן לפרשו באופן אשר הותיר פתח לתביעה נוספת לאיזון משאבים? בלשון אחרת: האם ההסכם בין בני הזוג היה הסדר שלילי לגבי יתר הרכוש, או שדובר היה בלקונה שאיפשרה הגשת תביעה נוספת לאיזון משאבים?
התובעת טענה כי בהסכם המקורי בינה לבין בעלה לשעבר, נכללה תניית ויתור על זכויות עתידיות, אך בהסכם הפורמאלי – זה שאושר על ידי בית הדין הרבני, לא נכללה תניה כזו. בהמשך לכך, נטען כי ויתור על זכות אשר התובעת הייתה זכאית לה כדין לפי חוק יחסי ממון, צריך היה להיות ברור ומפורש. לסיכום, התובעת טענה כי משלא ויתרה במפורש על זכויותיה, הרי שאלו עדיין עמדו לרשותה. נגד, הנתבע השיב כי ניתן היה להבין מעיון בנוסח ההסכם כי כוונת הצדדים הייתה להסדיר את סוגיית חלוקת הרכוש במלואה. עוד נטען, כי באם הייתה הכוונה שונה לא היה התובע מעביר את דירת המגורים לבעלותה של התובעת ולא היה מתחייב לשלם לאחרונה מזונות לכל ימי חייה.
דיון והכרעה - הסכם הגירושין מחייב וממצה, התביעה נדחתה
בית המשפט האזין לטענות הצדדים, בחן את נוסח הסכם הגירושין ומסר את הכרעתו. ראשית, בית המשפט ציין כי דובר היה בסוגיה של פרשנות חוזה, אשר במטרה להכריע בה היה צורך לבחון הן את לשון ההסכם והן את הנסיבות שהתקיימו מחוצה לו. בית המשפט פנה לפרשנות החוזה וקבע כי ההסדר היה "שלילי" ולא "לאקוני". דהיינו, נקבע כי הסכם הגירושין הסדיר סופית את סוגיית חלוקת הרכוש בין בני הזוג.
בית המשפט מנה מספר סיבות להכרעתו זו: ראשית, נקבע כי כוונת הצדדים הייתה ליצור הסדרה סופית של סוגיית הרכוש, וזאת משום שלו כוונתם הייתה שונה, הרי שלא היה זה סביר שהבעל יסכים להעביר חלק מרכושו לחזקת גרושתו. שנית, בהסכם הגירושין נכלל סעיף אשר במסגרתו התובעת ויתרה על כתובתה, צוין כי סעיף כזה מופיע לרוב כאשר עסקינן בהסכם כולל וסופי לחלוקת רכוש. שלישית, הודגש כי סביר היה להניח שלו התובעת סברה, באמת ובתמים, כי הסכם הגירושין היה "לאקוני", הרי שהיא הייתה נחפזת להגיש תביעה לאיזון משאבים, ולא משהה את המהלך במשך 3 שנים. כעולה מן המקובץ, בית המשפט מצא את הסכם הגירושין בין בני הזוג כסופי ומחייב, ומשכך נדחתה התביעה.
