לפי העיקרון של "יורש אחר יורש" שנקבע בחוק הירושה, המצווה מוריש את רכושו, מקצתו או כולו, לאדם מסוים. לאחר פטירתו, הרכוש עובר ליורש השני, שזהותו נקבעה בצוואה המקורית. לפי חוק הירושה, זכויות היורש הראשון הן כמעט ולא מוגבלות. כלומר, באפשרותו לנהוג בנכסים כבשלו. למשל, להעניק את נכסי העיזבון מתנה לצד ג', להשמיד את הרכוש, לכלותו ולהשתמש בו. עם זאת, הוא מנוע מלכתוב צוואה השוללת את זכות הירושה השיורית בנכס מהיורש השני. דוגמא להסדר זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לכם שאלה?
פורום ירושות וצוואות
פורום מכירת דירה
פורום מקרקעין

 

במקרה דנן, התובעת והנתבעים היו שישה אחים ואחיות. אביהם נפטר בשנת 1983 ואמם בשנת 1999. לאחר פטירת האב, בית המשפט הורה על קיום צוואתו משנת 1977 בה נקבע שהאם תירש את העיזבון ולאחר מותה, מחצית מהרכוש יחולק לשני הבנים והמחצית השנייה לארבעת הבנות. כלומר, הסדר של "יורש אחר יורש".


טרם מות האב, הלה חתם על עסקת קומבינציה עם חברת בנייה לפיה הוא היה עתיד לקבל שש דירות במקרקעין עליהם היו לו זכויות. לפני בחירת הדירות הוא נפטר ולכן, האם ירשה את זכויותיו וקיבלה את ששת הדירות. טרם שהבניין נרשם כבית משותף והאם רשמה בעלותה על הדירות, היא החליטה להעניק אותן במתנה לששת ילדיה. האם העניקה לעורך דין ייפוי כוח על מנת שיטפל בעסקת המתנה ואף הודיע על כך לחברת הבנייה בכתב, תוך שהיא ויתרה על זכותה לחזור בה מהעסקה.


מתוך ששת הדירות שהוענקו במתנה, ארבע נמכרו על ידי התובעת. התמורה בגין המכירה הועברה לנתבעים 1-4. שתי הדירות הנותרות לא נמכרו. באחת מהן, התובעת התגוררה והשנייה הושכרה על ידי אחות אחרת. לטענת הנתבע 1, מאחר ועסקת המתנה של שתי דירות אלו לא הושלמה ברמה הקניינית – הנכסים לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, הרי שהזכויות לא הועברו ולכן הרכוש חזר לעיזבון האב המנוח. כלומר, היה חלק מירושתו ולכן היה צריך לחלק את הדירות לפי ההסדר של "יורש אחר יורש" שנקבע בצוואת האב, כך ששני הבנים יקבלו מחצית וארבעת הבנות ייטלו מחצית.


הכרעה


השופט דחה את טענת הנתבע וקבע שהבעלות בדירות הייתה שייכת לתובעת ולאחותה. זאת ממספר טעמים. ראשית, הודגש שהעלאת הטענה לעיל על ידי הנתבע, באיחור של שנים ולאחר שכל אחד מהילדים מימש בהסכמה את עסקת המתנה ונהנה ממנה, עלה לכדי חוסר תום לב. שנית, הנתבע עצמו נהנה ומימש את עסקת המתנה בכך שמכר את הדירה שהוענקה לו וקיבל את התמורה, עוד טרם פטירת האם. לפיכך, היה ניתן לראות בכך כויתור בהתנהגות על זכות התביעה.


שלישית, השופט הדגיש שגם אם טרם מכירת ארבעת הדירות, הן היו רשומות על שם האם ולא על שם הילדים, לא היה בכך בכדי לפגוע במהות העסקה כעסקת מתנה. שכן, אי העברת הבעלות בדירות על שם הילדים טרם המכירה נעשתה משיקולי מס ולא מסיבות אחרות. כלומר, לא היה ספק בדבר העובדה שהדירות ניתנו במתנה מהאם לילדיה וחלקן נמכרו לאחר מכן על ידי הילדים.


בסופו של דבר, השופט קבע שעסקת המתנה בדירות מומשה בפועל עוד בהיות האם בחיים, כאשר הדירות נמכרו בהסכמתה, תוך ויתור של קבוצת היורשים השניים על זכות תביעה מכוח צוואת האב. על כן, השופט קבע שהזכויות בשתי הדירות שלא נמכרו היו שייכות לתובעת ואחותה ולא לעיזבון האב.