כיום, קופות החולים ומטפלים פרטיים מציעים קשת רחבה של טיפולים שאינם בגדר טיפול רפואי "מדעי". כלומר, טיפול אלטרנטיבי או רפואה משלימה. הכוונה היא לטיפולים שלא מבוססים על מחקרים מדעיים. במרכז טיפולים אלו עומדת התפיסה לפיה לא ניתן לטפל בבעיה רפואית באופן נקודתי ויש לברר את מקורה, תוך התייחסות לגוף כמכלול. בשנים האחרונות, טיפולים אלו צוברים תאוצה ולראיה, כל קופות החולים מעניקות שירות רפואי זה למבוטחים, תמורת תשלום. עם זאת, לא פעם עולה שאלת מימון טיפולים אלו, כאשר הם נדרשים בעקבות פגיעה בתאונת עבודה (שכן, במקרים אלו, המוסד לביטוח לאומי הוא שנושא בעלות הטיפול הרפואי). פסק הדין דנא קבעה את ההלכה בנושא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לחיוב הנתבעות לשאת בהוצאות הטיפול האלטרנטיבי שהתובעת עברה. על פי עובדות כתב התביעה, התובעת נפגעה בתאונת עבודה במאי 2000. בעקבות התאונה, נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 19% והיא סבלה מכאבים עזים בכתף ימין. לאור מצבה, הרופא המטפל הפנה אותה לקבלת טיפולים אלטרנטיביים מסוג שיאצו ודיקור במרפאת הקופה.
התובעת טענה שלאחר שעברה טיפולים אלו, הכאב פג והיא הצליחה לחזור לתפקד, ולו באופן חלקי. כאשר התובעת נדרשה לשלם עבור הטיפולים, היא פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה שישיב לה את עלות הטיפולים. זאת מאחר שהם נדרשו עקב תאונת העבודה, שהוכרה על ידי המוסד ככזו. אולם, המוסד לביטוח לאומי סירב לשלם והפנה את התובעת לקופת החולים. גם הקופה סירבה לשלם. לכן, הוגשה התביעה דנן.
דיון והכרעה - האם מדובר בטיפול רפואי? מי צריך לממן הטיפולים?
בפתח הדיון, השופט ציין ששתי השאלות בהן בית המשפט נדרש להכריע היו האם הטיפולים האלטרנטיביים היו בגדר "טיפול רפואי" כהגדרתו בחוק, ועל מי מוטל נטל מימונם. לשם כך, השופט סקר את התשתית המשפטית שקובעת את הזכאות לטיפול רפואי. הוא הגיע למסקנה שהתובעת הייתה זכאית ל"ריפוי" בדרך ובהיקף שנקבעו בתקנות. אולם, התקנות לא הגדירו במפורש אלו סוגי טיפול הם בגדר "ריפוי".
לכן, השופט נדרש לפרש את המונח "ריפוי" על פי התכלית החקיקתית ונסיבות העניין. לשיטתו, מאחר והתקנות שהגדירו את שיטת הטיפול בנפגעי תאונות עבודה הותקנו בשנת 1968, הן לא כללו מלכתחילה רפואה משלימה. אולם, מציאות החיים השתנה ונוצר ענף "רפואה משלימה". יתרה מזאת, קופות החולים הפעילו שירותי רפואה אלו והעניקו למבוטחים טיפול אלטרנטיבי. מכאן, השופט הסיק שבטיפול זה היה תועלת למבוטחים.
לכן, לדעתו, לאור העובדה שהרופא המטפל הפנה את התובעת לביצוע הטיפול וסבר שהיה בו כדי לשפר את מצבה, לא הייתה סיבה שלא להכיר בו כתורם לבריאות ומרפא. כלומר, להכליל אותו בגדר "טיפול רפואי". לטענת הנתבעות, הטיפול האלטרנטיבי לא נכלל בגדר "טיפול רפואי" בחוק ולכן הן לא היו מחויבות לשאת במימונו. לשיטת המוסד לביטוח לאומי, החרגת הרפואה המשלימה מהגדרת המונח "טיפול רפואי" נועדה לסייע לנפגעים ולהגן עליהם מפני חשיפה למטפלים בלתי מיומנים ללא היתר. השופט דחה טענה זו וקבע שמאחר שקופת החולים קיבלה היתר להפעיל שירותי בריאות אלו, חזקה על נותן ההיתר ששירותים אלו לא חשפו את המטופל לחוסר מיומנות.
לאור האמור לעיל, השופט קבע שלא הייתה הצדקה שלא לכלול את שירותי הבריאות המשלימה בגדר הריפוי לו התובעת הייתה זכאית, מכוח היותה נפגעת תאונת עבודה. לכן, נקבע שהתובעת הייתה זכאית להחזר תשלומים עבור טיפולים אלו. לקביעת השופט, לאור ההסכם שנחתם בין התובעת לקופת החולים, האחרונה התחייבה לשאת בעלויות הטיפולים שיקבעו על ידי בית הדין במקרה של תאונת עבודה. עם זאת, בהסכם היה חריג מפורש באשר לחובת הקופה לשאת בעלות טיפולים אלטרנטיביים. לכן, נקבע שהמוסד לביטוח לאומי הוא שנדרש לשאת בעול הטיפול. לסיכום, התביעה התקבלה והמוסד לביטוח לאומי חויב בעלות הטיפולים המשלימים אותם התובעת קיבלה לאחר שנפגעה בתאונת עבודה.
