על פי אמנת האג להחזרת ילדים חטופים, בסיטואציה בה ילד מורחק שלא כדין ממקום מגוריו הרגיל על ידי אחד מהוריו, בית המשפט מחויב להשיבו למדינה ממנה נחטף. יש לציין כי רק בתי המשפט במדינות שחתומות על האמנה מחויבים לכך. ישראל חתומה על אמנה זו ואף אישררה אותה בחוק פנימי. לכן, בכל מקום בו נטען כי ילד נחטף על ידי מי מהוריו ממקום מגוריו לישראל, על בית המשפט בארץ להורות על השבתו. זאת פרט למקרים חריגים בהן קיימות נסיבות המצדיקות את אי ההשבה. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, נערך דיון בעניין אמנת האג בדבר החזרת ילדים חטופים. ראשיתם של הדברים בפסק דין שניתן ביום 02.08.07, במסגרתו נקבע כי זכויות המשמורת של התובע הופרו וילדתו נלקחה על ידי הנתבעת שלא כדין. הלכה למעשה, האב טען לחטיפת הילדה על ידי אמה וביקש מבית המשפט להורות על החזרתה מכוח אמנת האג בדבר חטיפת ילדים. הנתבעת ערערה על החלטת בית המשפט. בהמשך, הצדדים הגיעו להסכמה כי הילדה תוחזק על ידי הסבתא, אם הנתבעת, עד אוקטובר 2007, ולאחר מכן, תשוב לארצות הברית עם אביה.
במסגרת ההחלטה הנ"ל, האם התחייבה לחתום על התחייבות כספית למילוי תנאי ההסכם. מספר ימים לפני מועד שיבת הילדה לארצות הברית, הנתבעת הגישה בקשה דחופה לעיכוב ביצוע ההחלטה. זאת בטענה כי היה חשש שהתובע התעלל בה פיזית ומינית. הנתבעת ביקשה להימנע מהשבת הילדה עד לאחר בירור וחקירת החששות. אולם, בקשתה נדחתה ובדיון שנערך ביום 05.10.07, נקבעו התנאים להחזרת הילדה לארצות הברית. במסגרת התנאים המדוברים, האב חויב לפנות את דירת בני הזוג ולאפשר לאם להתגורר שם עם הילדה. בנוסף, נאסר עליו להיכנס לדירה או להימצא במרחק של 100 מטר ממנה. האישה הגישה על כך בקשת רשות ערעור.
בית המשפט המחוזי, אשר דן בבקשה, הורה על עיכוב ביצוע החזרת הילדה לארצות הברית עד לאחר קיום דיון ממשי במצבה וטובתה. זאת באמצעות קבלת תסקיר מפקיד סעד. בנוסף, הוחלט לעכב את ביצוע פסק הדין עד לאחר קבלת החלטה בעניין תחולת סעיף 13(ב) לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים). משכך, נערך הדיון דנן.
דיון והכרעה
בפתח הדיון, השופטת הציגה את המלצות המומחית מטעם בית המשפט, אשר בדקה האם היה ממש בחשדות להתעללות מינית ופיזית על ידי האב בילדה. המומחית קבעה כי לפי דעתה האב לא התעלל מינית ופיזית בילדתו. "אמנם ילדתם של הצדדים עברה טראומה נפשית קשה בעקבות הסכסוך המשפחתי", קבעה המומחית, "אך לא הייתה התעללות מצד האב". המומחית הוסיפה כי היה ראוי שהורי הילדה יעברו בדיקות פסיכולוגיות לנוכח הקרע המשפחתי.
השופטת קבעה כי חוות דעתה של המומחית הייתה אמינה ומהינה. כלומר, נפסק כי לא הייתה התעללות מינית ופיזית בילדה על ידי התובע. השופטת ציינה שטענה זו הועלתה לראשונה על ידי הנתבעת לאחר שניתן פסק הדין שהורה על החזרת הילדה לארצות הברית ובסיום ההליך המשפטי. באופן דומה, הנתבעת העלתה טענה להתעללות מינית כלפיה מצד התובע. לדעת השופטת, היה קושי לקבל טענות אלו לאחר שהועלו לראשונה רק בגמר ההליך המשפטי, בסופו הנתבעת נאלצה להשיב את הילדה לאביה בארצות הברית.
יתרה מזאת, נטל הוכחת החשש לנזק ממשי לילד במידה שיוחזר למקום מגוריו ממנו נלקח, הוטל על ההגנה. קרי, הנתבעת נדרשה להוכיח את תנאי סעיף 13(ב) לחוק. השופטת קבעה כי הנתבעת לא הטתה את כף הראיה ולא הוכיחה קיומו של נזק ממשי לילדה במידה שתשוב לארצות הברית. זאת, מאחר ולא הוכח על ידה כי התובע נהג להתעלל בילדה. בפסק הדין הודגש כי בנסיבות העניין היה ניתן לקבוע שהילדה נלקחה ממקום מגוריה בארצות הברית בניגוד לחוק אמנת האג ותוך כדי הפרתו. לכן, הוחלט להשיבה לארץ מגוריה, בפרט כאשר לא היה חשש לנזק ממשי שיגרם במידה שתשוב לחזקת התובע.
לבסוף, השופטת ציינה כי הנתבעת העלתה טענה חלופית למקרה בו יוחלט על השבת הילדה לארצות הברית. במסגרתה, הנתבעת ביקשה להורות על קביעת תנאי חזרה שיבטיחו את שלום הילדה, כגון מסירת המשמורת הזמנית לידה, פינוי התובע מדירת בני הזוג והוצאת צו הרחקה מהמקום. השופטת קבעה שבנסיבות העניין, לא היה מקום להיעתר לבקשה. זאת מאחר שלא הוכח כי התובע נכשל בתפקיד האב והלה אף הסכים מרצונו להתפנות מדירת בני הזוג. בסופו של דבר, בוטל צו עיכוב ההחלטה על חזרת הילדה לארצות הברית, כבקשת התובע.
