מטרתו של סעד המזונות הזמניים הינו סעד זמני היא לאפשר לילדי בני הזוג ולאישה להמשיך בשגרת ורמת החיים אליה התרגלו טרם הפרידה. הלכה למעשה, במסגרת הסעד בית המשפט מחייב את הבעל לזון את ילדיו ולשלם את מזונותיהם. בנוסף, לעיתים הבעל מחויב בתשלום מזונות האישה. סכומי התשלום שנקבעים במסגרת פסיקת המזונות הזמניים עומדים בתוקפם עד למתן פסק דין סופי בעניין. כלומר, עד שבית המשפט מכריע בעניין גובה המזונות הקבועים ודרך חלוקתם בין בני הזוג. דוגמא לבקשת סעד זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה לקביעת מזונות זמניים ודמי מדור זמני עבור המבקשת וילדי הצדדים. זאת עד לאחר מתן פסק דין קבוע בתביעת המזונות שהוגשה על ידי המבקשת. יש לציין שהבקשה למזונות זמניים הוגשה מכוח תקנה 265 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. על פי עובדות הבקשה, המבקשת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 2001. במהלך חיי הנישואים נולדו להם שני ילדים. בפועל, הצדדים הכירו בחבותו של המשיב בתשלום מזונות הילדים, אולם היו חלוקים בדעתם באשר לסכום. כלומר, המחלוקת נסבה סביב גובה השתכרותו של המשיב ויכולתו הכלכלית, לרבות גובה צרכי הקטינים.
טיעוני הצדדים
לטענת המבקשת, המשיב היה קצין בדרגת רב סרן והשתכר בסך 8,000 ₪ לחודש, לכל הפחות. בנוסף, נטען שהמשיב קיבל משכורת בגובה זהה בגין עבודתו הנוספת בחברת הייטק. לא זו אף זו, מאחר שהמשיב היה חייל בצבא קבע, הוא נהנה מזכויות סוציאליות מגוונות והטבות רבות כגון טלפון סלולארי. המבקשת טענה שיכולתו הכלכלית של המשיב אפשרה לבני הזוג רמת חיים גבוהה בעקבותיה היא פיתחה תלות כספית מוחלטת באחרון. המבקשת הוסיפה שהיא עבדה כמורה ומשכורתה החודשית הייתה בסך 2,500 ₪. לבסוף, המבקשת העמידה את סך תביעתה על 17,940 ₪, שכללו את צרכי ומזונות הקטינים ואת דמי המדור ואחזקת הבית.
מנגד, המשיב העלה מספר טענות מקדמיות. לשיטתו, מאחר שהצדדים המשיכו לגור תחת קורת גג אחת והוא נשא בכל הוצאות הבית, למבקשת לא הייתה עילת תביעה ולכן היה ראוי לדחות את בקשתה. בנוסף, נטען שכל מטרת התביעה הייתה השגת הסכם גירושין בתנאים מיטיבים. לגופו של עניין, המשיב טען שעבודתו בצבא הייתה מקור פרנסתו היחיד ומשכורתו הייתה בסך 5,800 ₪ בחודש.
לדידו, גם אם המבקשת הייתה תלויה בו מבחינה כלכלית, הרי שהיא הביאה זאת על עצמה לאחר שמשכה אלפי שקלים מחשבונם המשותף ובעקבות זאת, היה על המשיב לסגור אותו. המשיב הוסיף וטען שהמבקשת לא הייתה זכאית למזונות משום שמשכורתה הייתה בגדר "מעשה ידה". כלומר, המשכורת הוותה את מזונותיה. לשיטתו, הסכומים אותם תבעה המבקשת היו מופרזים ולא עלו בקנה אחד עם רמת חייהם של בני הזוג טרם הפרידה. לחלופין, המשיב ביקש מבית המשפט לפסוק מזונות זמניים לקטינים בסך 2,000 ₪ בלבד.
פסיקת מזונות זמניים
טרם ההכרעה, השופט ציין שלא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שהמשיב נטל לידו 43 אלף ₪ ששולמו לבני הזוג בגין מפגעים בדירתם וכן 60 אלף ₪ מקרן השתלמות. עם זאת, השופט קבע שסכום התביעה אותו דרשה המבקשת עלה על סך הכנסות המשיב, על פי הראיות הלכאוריות שהונחו בפני בית המשפט.
השופט הדגיש שכלל בקביעת המזונות זמניים הוא לא נדרש לניתוח מעמיק של הראיות ודי בנתונים לכאוריים שהונחו בפניו. זאת משום שמטרת המזונות הזמניים היא לאפשר לצדדים להמשיך ברמת החיים בה חיו טרם הפרידה ולאזן ביניהם מבחינה כלכלית טרם הגירושים הסופיים. אולם, למרות שלא היה מקום להיכנס לעובי הקורה בעניין הראיות, השופט קבע ששני הצדדים לא הציגו נתונים מדויקים. כאמור, המבקשת דרשה מזונות שעלו על סך ההכנסות וטענה שמשכורתו של המשיב הייתה גבוהה במיוחד. מנגד, המשיב הציג גם הוא נתונים שלא השתלבו עם המציאות הקיימת, לפסיקת השופט.
בסופו של דבר, כחלק מהאיזון הנדרש, השופט החליט שלא לפסוק למבקשת מזונות אישה. זאת מן הטעם שניתן היה להכיר בהכנסותיה מעבודתה כ"מעשה ידיה" ממנו היא חיה. באשר למזונות זמניים עבור הקטינים, השופט העמידם על סך של 2,500 ₪ לחודש וחייב את המשיב לשלם סכום זה. זאת מאחר שהמשיב היה בעל היכולת הכלכלית לזון את הילדים, בפרט מאחר שהוא החזיק בכספי קרן ההשתלמות והפיצויים, שנאמדו בסך של 100 אלף ₪. בנוסף, המשיב חויב לשאת בהוצאות אחזקת הבית ומדור בסך 1,000 ₪ ולהעביר לרשות המבקשת את רכב המשפחה לשימושה. עם זאת, השופט חייב את הצדדים לשאת יחדיו בהוצאות הגן והצהרון של הקטינים ובהוצאות הרפואיות שלא היו כלולות בסל הבריאות ובביטוח הרפואי, לרבות טיפול פסיכולוגי שניתן לאחד מהילדים.
