הכרעת דין - איומים ופציעה בנסיבות מחמירות

עבירת האיומים קבועה בסעיף 192 לחוק העונשין וקובעת כי המאיים על אדם בכל דרך שהיא בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו – דינו מאסר שלוש שנים. עבירת הפציעה קבועה בסעיף 333 לחוק העונשין, ועבירת פציעה בנסיבות מחמירות קבועה בסעיף 334, כאשר היא מוסיפה על הפציעה שימוש בנשק חם או קר או פציעה על ידי קבוצה. העונש על עבירה זו הינו שש שנות מאסר, כפול מהעונש על עבירת הפציעה.

יש לכם שאלה?

פורום כתב אישום

פורום רישום פלילי

פורום מעצר

במקרה הנדון מדובר בהכרעת דין בנוגע לכתב אישום אשר ייחס לנאשם ביצוען של שתי עבירות: איומים ופציעה בנסיבות מחמירות. מעובדות כתב האישום עלה כי דובר בשתי פרשיות עובדתיות שונות שהתרחשו בזמנים שונים. בראשונה, איומים שאיים הנאשם על המתלונן בשיחה טלפונית ביניהם. בשנייה, דקירות שדקר הנאשם את המתלונן במקומות שונים בגופו בעת שהשניים נפגשו ב"אלונית".

ביהמ"ש ציין את היכרותם הקודמת של הנאשם והמתלונן, כאשר בין השניים התגלע סכסוך כספי שנסוב על השכרת רכב. המתלונן פתח בהליכים משפטיים כנגד הנאשם להשבת חובו, ופנה להוצל"פ למימוש פסק הדין שניתן על ידי ביהמ"ש לטובתו. הנאשם, שסבר שהמתלונן פתח נגדו בהליכים משפטיים חסרי בסיס, חש כעס, תסכול, שנאה ועוינות כלפי המתלונן משום שסבר שהאחרון מנסה להוציא ממנו כספים שאינם מגיעים לו. הנאשם טען שמעולם לא איים על המתלונן ובוודאי שלא דקר אותו אלא נקט בהגנה עצמית כאשר המתלונן הוא זה שתקף אותו.

ביהמ"ש הדגיש כי מדובר על שתי גרסאות סותרות ולכן מצא לנכון כי בראשית הדברים יש לקבוע את מהימנות העדים, ובתוך כך להכריע איזה מבין הגרסאות הסותרות מהימנה באופן שתהיה עדיפה על השנייה ותהווה בסיס להכרעת הדין. בהמשך קבע השופט כי הוא מאמין לגרסת המתלונן ללא סייג ודחה את גרסת הנאשם. הנאשם דבק בגרסתו לכך שהמתלונן משתייך למשפחת פשע, אולם לא היטיב להוכיח דברים אלה. עד נוסף, שנכח באותה "אלונית", אשר הובא למתן עדות בביהמ"ש בעודו מרצה עונש מאסר, נקבע על ידי ביהמ"ש כעד אמין. חלק משמעותי מפסק הדין עסק במהימנות העדים, כאשר ביהמ"ש הדגיש את הפרמטרים אליהם ישים לב בבואו לקבוע את מהימנותו של עד. בין היתר בחן ביהמ"ש את הרושם הכללי, אופן התנהלותו מעל דוכן העדים וכיו"ב.

עבירת האיומים

ביהמ"ש עסק בבסיס הראייתי לעבירת האיומים, שנסמך על עדות המתלונן ונתמך בהקלטה דיגיטאלית של שיחה המתעדת לכאורה את שיחת האיומים. על כך, ביהמ"ש הוסיף כי הנאשם אמר בהודעתו במשטרה ובעדותו בביהמ"ש שאכן אמר את הדברים אולם לא הייתה לו מחשבה פלילית וההקלטה "בושלה". השופט קבע כי מהימנותו של המתלונן גבוהה אך מצא לנכון לבחון את קבילות ההקלטה. השופט ציין כי ההלכה הפסוקה קבעה שלושה מבחנים לעניין קבילותה של הקלטה: טכני, מהותי ופורמלי. לדבריו של השופט, התקיים המבחן הטכני כאשר המתלונן העיד אודות דרך ההקלטה ונסיבותיה. המבחן הפורמלי, לקביעתו של השופט איננו רלוונטי שהרי לא מדובר בהקלטה אסורה שבהאזנת סתר. השופט קבע כי תפקידו של המבחן המהותי לקבוע כי אכן הדברים הנשמעים בהקלטה נאמרו על ידי הצדדים וכי לא נעשה כל שינוי שיש בו כדי לתת תמונת מצב שונה. גם מבחן זה התקיים במקרה הנדון שכן הנאשם עצמו הודה בכך (אף על פי שטען כי לא הובנו נכונה).

מכאן קבע השופט כי הטענה לפיה הקלטת אינה מהימנה, היא טענה חסרת בסיס, ויש לראותה כראיה קבילה. בהמשך פנה השופט לבחינת תוכן הקלטת ולבחינתה של השאלה האם אכן דובר על איומים העולים כדי עבירה. המבחן, לקביעתו של השופט, הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו האדם הסביר. השופט פסק כי הדברים שנשמעו בהקלטה עונים על המבחן האובייקטיבי ויש בהם כדי איום במשמעות החוק.

עבירת הפציעה בנסיבות מחמירות

בהתייחסו לעבירה זו ולגרסאות הסותרות של הנאשם והמתלונן חזר ביהמ"ש על קביעותיו בנוגע למהימנות העדים. ביהמ"ש התייחס לשאלה למי היה האינטרס לפגוע באחר. מתוך מכלול העדויות קבע כי עלה באופן ברור שהנאשם הוא בעל האינטרס החזק יותר. עובדה נוספת אליה התייחס השופט הייתה טענתו של הנאשם לפיה מיהר להסתלק מהמקום על מנת להספיק לרכוש מזון תינוקות בטרם כניסת השבת. השופט העלה תמיהות לגבי מקום בריחתו של הנאשם שהרי האחרון לא ברח לתחנת המשטרה על מנת להזעיקה. הנאשם חזר וטען כי המתלונן נפגע בנסיבות של הגנה עצמית. השופט קבע לאורכו ולרוחבו של פסק הדין כי גרסתו של הנאשם איננה אמינה. גם בעניין זה חזר וקבע כי מדובר בגרסה שקרית ובכך פטר את עצמו מהצורך להתייחס לטענת ההגנה העצמית שהעלה הנאשם.

ביהמ"ש הרשיע את הנאשם בעבירת האיומים ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. פסק הדין קבע כי גרסת המתלונן שקרית ולפיכך אינה מתקבלת. קביעה זו, על פי ביהמ"ש, נעשתה על בסיס האמינות שנתן השופט בגרסת המתלונן ועל פי ניתוח טענות הצדדים.