חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שנחקק בשנת 1962 מגדיר מיהו חסוי. הכוונה היא לאדם שבית המשפט הכריז עליו ככזה ומינה לו אפוטרופוס. זאת מאחר שאין באפשרותו לדאוג לצרכיו הרגילים והיומיומיים. בעקבות זאת, עולה חשש לניצול או פגיעה בזכויותיו. לכן, יש צורך למנות לו אפוטרופוס.
חשוב להבהיר שאפוטרופוס אינו בהכרח נציג שירותי הרווחה, או עובד ציבור אחר וישנם מקרים בהם בני משפחה או חברים קרובים ממונים לתפקיד זה. עם זאת, האפוטרופוס נדרש לפעול בשם החסוי ולמען טובתו ואל לו לנצל את מעמדו. לעיתים, פעולות האפוטרופוס הינן שנויות במחלוקת ובית המשפט נדרש להיווכח שלא מדובר בניצול החסוי. רק אז, ניתן אישור לביצוע הפעולה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, בית המשפט נדרש לדון בבקשה למכירת דירה שהייתה רשומה על שם החסויה, לה מונו אפוטרופוסים. על פי עובדות כתב הבקשה, ביום 28.08.05 המבקשים הגישו בקשה להתמנות כאפוטרופוסים של בתם, שהוכרזה כחסויה. ביום 11.12.05 בית המשפט הוציא צו שמינה את המבקשים כאפוטרופוסים קבועים של בתם, לעניין גופה ורכושה. טרם לכך, בשנת 1989, המבקשים רכשו לבתם דירה בסכום של 85 אלף דולר.
הדירה נרשמה על שם החסויה על מנת להבטיח את עתידה. מימון רכישתה היה באמצעות כספים המבקשים ותו לא. לאחר מכן, בעקבות התדרדרות מצבה של בתם, המבקשים רכשו עבורה מניות במקום מגורים לאנשים בעלי מוגבלויות. מניות אלו הקנו לה זכות מגורים למשך כל ימי חייה במקום.
לאחר מינוי המבקשים לאפוטרופוסים, הם הגישו לבית המשפט בקשה לקבלת אישור למכור את הדירה שנרכשה על ידם ונרשמה על שם בתם. מאחר שלא היה ברור אם מטרתם של המבקשים הייתה למכור את דירת החסויה ולקנות במקומה נכס חדש שירשם על שם בתם, או שמא לרכוש בית חדש שירשם על שמם, קוים דיון בעניין במשרד האפוטרופוס הכללי בנוכחות בא כוחו של היועץ המשפטי לממשלה.
קבלת בקשת מכירת הדירה
בדיון זה, המבקשים טענו שמטרתם הייתה למכור את הדירה שנרשמה על שם בתם ואת דירתם שלהם, על מנת לרכוש נכס מקרקעין חדש שיתאים לצרכיה המשפחה דאז. לשיטתם, לא הייתה להם כל כוונה להשאיר את הדירה על שם החסויה ולרכוש בנוסף את המניות בבית המגורים לבעלי המוגבלויות. אולם, מאחר שבמועד רכישת המניות לא התעורר צורך דחוף לשנות את הרישום, המבקשים לא פעלו בעניין. כך או כך, המבקשים הבהירו שהם לא היו מעוניינים להעניק לבתם החסויה את הדירה בנוסף למניות במקום המגורים לבעלי המוגבלויות.
מנגד, בא כוח האפוטרופוס הכללי התנגדה לבקשה. לטענתה, היה מדובר בחוזה מתנה שהושלם ברישום הזכויות ולכן לא היה ניתן לבטלו.
לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופט החליט לקבל את הבקשה. לפסיקתו, היה טעם בטענת המבקשים לפיה לא הייתה להם כוונה להעניק לבתם החסויה זכות מגורים במוסד ודירה על שמה. נקבע שהלכה למעשה, המבקשים טעו בעת שרכשו את זכויות המגורים במוסד מבלי שהוגשה בקשה לניצול זכויות הבת בדירה. כלומר, מבלי שהוגשה בקשה לשינוי רישום הדירה. השופט פסק שלו המבקשים היו סבורים שלא יוכלו לקבל את הדירה לרשותם חזרה, הם לא היו רוכשים את זכות המגורים עבור בתם.
בנוסף, השופט קבע שטעותם של המבקשים הייתה בתום לב ולא היה טעם להותירם ללא הסכום ששולם מכיסם עבור רכישת הדירה. כמו כן, השופט הדגיש שמצב זה לא עלה בקנה אחד עם ערכי הצדק על פיהם בית המשפט חויב לפעול. לפיכך, הוא אישר למבקשים למכור את הדירה שנרכשה על ידם והייתה רשומה על שם בתם החסויה. כמו כן, ניתן אישור להשתמש בכספים שהיו עתידים להתקבל כתמורה מהמכירה לשם רכישת דירה חדשה. אולם, הודגש שאת הדירה החדשה היה על המבקשים לרשום על שמם בלבד, ולא על שם החסויה. זאת מאחר שמגורי האחרונה הובטחו במוסד לבעלי המוגבלויות.
