כאשר בני זוג החיים יחדיו מקיימים שיתוף כלכלי, הכספים שנצברים לזכותם מחולקים שווה בשווה בין שניהם, וכך גם החובות. לכן, במידה שבני הזוג צוברים חוב משותף, עליהם לשאת בנטל תשלומו יחדיו שווה בשווה. זאת כל עוד לא נקבע אחרת. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה להחזר כספי. על פי עובדות המקרה, בעלי הדין היו בני זוג שנישאו זה לזו בנישואים אזרחיים ברוסיה בשנת 1994. במהלך שנת 1996 הם עלו לישראל וקיבלו אזרחות. בשנת 2003, נסע הנתבע לרוסיה וחזר לאחר כחודש. בתקופת זמן זו, התובעת עזבה את דירת בני הזוג בגבעתיים ועברה להתגורר בגפה בתל אביב. עם שובו של הנתבע מרוסיה, הוא הצטרף אליה בדירה והם גרו במשותף עד שנת 2004, אז נפרדו. כחודש לפני פרידת בני הזוג, התובעת חתמה כערבה על הלוואה שהנתבע נטל מהבנק, בסך 32,500 ₪. הנתבע השיב חלק מכספי ההלוואה, אך משפסק לשלם, פנה הבנק לתובעת כערבה ודרש ממנה לשאת ביתר התשלומים. התובעת שילמה את חובו של הנתבע ומשכך הוגשה התביעה דנן להשבת הכספים. יש לציין שנישואי הצדדים הותרו במהלך שנת 2007.
טיעוני הצדדים
לטענת התובעת, נסיעת הנתבע לרוסיה בשנת 2003 הייתה המועד הקרע ביניהם. לשיטתה, עוד קודם לכן חיי בני הזוג לוו במשברים ואלימות. לאחר שהנתבע שב לישראל, הסתבר שבמהלך שהותו ברוסיה, הוא משך כספים באמצעות כרטיס האשראי וצבר חוב. התובעת טענה שעובר לחזרת הנתבע לדירת בני הזוג, הוא הציב בפניה תנאי בו דרש את חתימה כערבה על הלוואה שנטל מהבנק לצורך כיסוי החוב שנצבר ברוסיה. אולם, מיד לאחר שהתובעת חתמה על ההסכם וההלוואה ניתנה, הנתבע נטש את הבית ואילץ את הראשונה לשאת בעול תשלום הכספים לבדה. לדידה, היה על הנתבע להשיב לה את הכספים אותם היא נאלצה לשלם כערבה.
מנגד, הנתבע טען שמועד הקרע בין בני הזוג היה במהלך שנת 2004, אז הוא עזב את הנתבעת, ולא קודם לכן. לשיטתו, החוב לא נוצר עקב משיכת מזומנים ברוסיה אלא משום שכספים אלו מימנו את חייהם המשותפים של בני הזוג יחד, לרבות כיסוי יתרת חוב בחשבון הבנק הפרטי של התובעת. לשיטתו, ההחלטה לקחת הלוואה הייתה משותפת לשני הצדדים וזאת על מנת שלא להימצא ביתרת חוב בחשבון הבנק. מאחר שיתרת החוב הייתה משותפת לשני הצדדים, הם החליטו שההלוואה תיפרע שווה בשווה על ידם. לא זו אף זו, הנתבע טען שהוא הסכים לשאת בתשלום סכום גבוה יותר משל התובעת ואף עמד בתשלומים, והאחרונה היא שלא עמדה בהסדר החזרת הכספים. לכן, הבנק דרש ממנה לשלם אותם, כערבה.
קבלת התביעה
בפתח הדיון, השופטת קבעה שמועד הקרע בין הצדדים היה במהלך שנת 2004, כאשר הנתבע עזב את דירת המגורים המשותפת. שכן, מהעדויות השונות עלה שעד למועד זה, הצדדים גרו יחדיו וניהלו חיי שיתוף כלכלי. זאת למרות שהם החזיקו בחשבונות בנק נפרדים. בנוסף, השופטת קבעה שההלוואה אותה נטל הנתבע שימשה לכיסוי החוב שהצטבר בחשבון הבנק שלו, ששימש גם את התובעת. אולם, נקבע שחוב זה לא נוצר על ידי הנתבע בזמן שהותו ברוסיה אלא עקב תשלומי אחזקת הבית השונים, ששולמו במשותף. זאת ועוד, ההלוואה אותה נטל הנתבע נלקחה במהלך התקופה בה בני הזוג חיו יחדיו.
השופטת סברה שחתימת התובעת כערבה שיקפה את העובדה שהיא הייתה שותפה לחוב המשותף עם הנתבע בחשבון, למרות שהוא היה רשום על שם האחרון בלבד. בעניין זה, השופטת דחתה את טענתה של התובעת לפיה החתימה כערבה להלוואה נעשתה כתנאי לחזרתו של הנתבע לבית המגורים. זאת לאור העובדה שהתובעת לא הוכיחה טענה זו בפני בית המשפט. עם זאת, השופטת הדגישה שגם לו היה ניתן לקבל טענה זו, לא היה בכך על מנת לפטור את התובעת מהתחייבותה כערבה להחזר הכספים. שכן, כאמור, החוב היה משותף לשני הצדדים.
לאור קביעה זו, השופטת ציינה שעל התובעת היה לשאת בתשלום החוב שווה בשווה עם הנתבע. בפועל, התובעת השתתפה בכיסוי חלקי של ההלוואה וראתה עצמה כשותפה לנשיאה בעול השבת הכספים, שמטרתם הייתה לכסות את החוב שנוצר גם על ידה. אולם, לאחר שהנתבע הפסיק לשלם את החזרי ההלוואה, התובעת הגיעה להסדר עם הבנק ובמסגרתו שילמה סך של 22 אלף ₪. כתוצאה מכך, התובעת שילמה יותר ממחצית מסכום ההלוואה ולכן, קמה לה זכאות להחזר חלק מהכספים על ידי הנתבע. בסופו של דבר, התביעה התקבלה והנתבע חויב להשיב לתובעת סך של 2,959 ₪.
