מאז ומתמיד נהגו חלק מן ההורים לסייע לילדיהם ברכישת דירות למגורים. לעיתים ערך הדירה קוזז מן הצוואה הסופית, לעיתים נרכשו דירות בשווי דומה לכל אחד מהילדים – כל משפחה וההסדר אליו הגיעה. יחד עם זאת, לעיתים מזומנות נוהגים אנשים לרשום את נכסיהם של שמם של ילדיהם מסיבות טקטיות שונות, שאינן הענקת מתנה, אלא רישום פורמאלי בלבד. לדוגמה, אדם החושש מפשיטת רגל עלול לנסות "להבריח" נכסים. לחלופין, אדם אשר אינו רוצה שהידועה בציבור עימה הוא מתגורר תקנה זכויות בדירתם ועוד. כמובן שקיימים גם סכסוכי ירושה, אשר במסגרתם יכולים יורשים לטעון כי נכס שנרשם על שמו של יורש אחר נרשם רישום פורמאלי בלבד. משכך, הוא חלק מהרכוש אשר חולק בצוואה.

 

יש לכם שאלה?

פורום ירושות וצוואות

פורום עיזבון

פורום מקרקעין

להלן תביעה אשר התנהלה על רקע סכסוך ירושה בין אחים. במסגרת התביעה, התובעים, ענף אחד של המשפחה, ביקשו סעד הצהרתי אשר יקבע כי דירה מסוימת שנרשמה על שמו של הנתבע, היוותה הלכה למעשה חלק מעיזבונו של אבי המשפחה. משכך, היה עליה להיות מחולקת כמצוות הצוואה. טענתם המרכזית של התובעים הייתה כי הדירה נרשמה על שמו של הנתבע רישום פורמאלי בלבד, הא ותו לא.


התובעים טענו כי המנוח, אשר התגורר במקור בעיר בת ים, ביקש לעקור ולהתגורר בתל אביב, ולצורך כך רכש דירה ורשמה על שם הנתבע. נטען כי סיבת הרישום על שמו של הנתבע הייתה רצונו של המנוח למנוע מבת הזוג עימה התגורר בעת ההיא לזכות בזכויות בדירה. התובעים הוסיפו וטענו כי המנוח רכש את הדירה מכספו, עיצבה בעצמו ועשה בה כבתוך שלו. התובעים טענו כי מכל האמור לעיל ניתן היה ללמוד כי הדירה דנן הייתה חלק מרכושו של המנוח, ומשכך, היו זכאים ל-33% אחוזי בעלות בה, בפועל, או בשווה כסף, וזאת משום שהמנוח הוריש להם 33% מעיזבונו.


מנגד, הנתבע טען כי המנוח העניק לו את הדירה כמתנה, ולראיה הנכס נרשם על שמו. בנוסף, נטען כי לו היה המנוח רוצה לפעול אחרת, הרי שהיה יכול לציין זאת בכתב באופן שלא ישתמע לשתי פנים. משלא עשה כן, הרי שהתכוון להעניק את הדירה לתובע. נוסף על כך, לטענת התובע הדירה לא הוזכרה בצוואתו העדכנית של המנוח.


החרגת הדירה מעזבון המנוח 


השופט האזין לטענות הצדדים, בחן את נסיבות האירועים והגיע לידי הכרעה בסכסוך. בראשית הדברים, בית המשפט ציין כי הדירה הייתה רשומה כדין על שמו של הנתבע. משכך, על התובעים הוטל נטל הוכחה מוגבר לצורך סתירת האמור במרשם המקרקעין. הודגש כי נפסק בעבר כי תובע המעוניין לסתור את הרישום בפנקס המקרקעין חייב בהוכחה חותכת ברמה גבוהה יותר מראיה לכאורה אשר תספיק במשפט אזרחי כללי. נקבע כי התובעים מעולם לא עמדו בנטל ההוכחה דנן, ולכן התביעה נדחתה.


בית המשפט אף דחה את הטענה כי הדירה נמסרה לתובע בנאמנות בלבד (טענה שנטענה במשתמע על ידי התובעים). נפסק כי מן המפורסמות היא שהסכם נאמנות במקרקעין מחייב כתב. במקרה דנן, לא היה כתב. הודגש כי התובעים עצמם העידו שהמנוח היה אדם משכיל אשר היה בקיא מאוד בנושאי מקרקעין כתוצאה מהיותו אדריכל ומהנדס בניין, ולכן סביר היה להניח כי לו רצה ליצור נאמנות היו לו את הכלים לעשות כן. כאמור, בית המשפט דחה את התביעה והדירה דנן נותרה ברשותו של הנתבע.