לפי סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין, במקרים בהם יש הגבלה על פירוק שיתוף במקרקעין לתקופה אשר עולה על שלוש שנים, אחד השותפים יכול לתבוע את פירוק השיתוף לאחר שלוש שנים. במקרים אלו, בית המשפט רשאי לצוות על פירוק השיתוף אם הדבר נראה לו נכון וצודק בנסיבות העניין. הפרשה הנידונה עסקה, בין היתר, בכך.
יש לך שאלות?
פורום בתים משותפים
פורום הסכם גירושין
פורום בית דין רבני
הצדדים להליך התגרשו, כאשר בעת הגירושין היו להם שלושה ילדים משותפים (אחד מהם היה עדיין קטין במהלך הליך זה). בית הדין הרבני נתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין שנערך בין הצדדים. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי האישה רשאית להמשיך ולהתגורר בדירת המגורים עם ילדיהם המשותפים. כמו כן, נקבע בהסכם כי להורי הילדים בעלות בשיעור של 25% מהדירה כל אחד, וכי 50% הנותרים מהבעלות בדירה יהיו של ילדיהם המשותפים. בהליך זה, האיש תבע את האישה ואת שלושת ילדיהם בבקשה לפרק את השיתוף בדירה ולהעביר אליו את הכספים המגיעים לו ממכירתה. מנגד, האישה עתרה לקבל את מחצית כל הזכויות וכספי הפנסיה אשר הצטברו אצל הנתבע עד ליום פרידתם.
התובעת טענה כי מעולם לא ויתרה על זכויותיה הרכושיות, כי לא הייתה מיוצגת בעת החתימה על הסכם הגירושין וכי הנתבע ניצל את תום ליבה וחוסר הבנתה על מנת להעלים מעיניה נכסים. לגבי פירוק השיתוף בדירה, הנתבעת טענה כי יש למחוק את תביעת הבעל, בין היתר, היות והוסכם בהסכם על כך שהדירה תימכר רק בהסכמה הדדית של בעלי הדירה (האיש, האישה והילדים). מנגד, הנתבע טען כי האישה לא הגישה בקשה במהלך שנים ארוכות על מנת לבטל את ההסכם – ולכן הוא מחייב אותה. כמו כן, הנתבע טען כי לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין, בית המשפט יכול להורות על פירוק השיתוף במקרקעין לאחר 3 שנות שיתוף, אם הפירוק נראה צודק בנסיבות העניין, וזאת למרות האמור בכל הסכם שנחתם. לפיכך, הנתבע ביקש מבית המשפט להורות על כך, כאשר אחת מהנסיבות המצדיקות, לכאורה, היא המתנת האיש למעלה מ-11 שנה לפני תביעת פירוק השיתוף.
האם בית המשפט קבע כי לאור פסק הדין הרבני והסכם הגירושים האישה ויתרה על זכויותיה הרכושיות? האם בית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה?
בית המשפט ציין כי "לעניין ויתור על זכויות רכושיות / ממוניות נקבע בפסיקה כי נטל ההוכחה להוכיח ויתור הינו על הנתבע הטוען לוויתור". היות ובמקרה זה לא צוין בהסכם הגירושין באופן מפורש כי האישה ויתרה על זכויותיה הממוניות, בית המשפט קבע כי "נטל השכנוע במקרה הנדון עובר לנתבע להוכיח כי התובעת אכן ויתרה על זכויותיה הממוניות". בית המשפט קבע כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה. מעבר לכך, נקבע כי עדותה של התובעת הייתה אמינה וברורה לעניין אי ידיעתה על קיומן של זכויות רכושיות, וכי ידעה על זכויותיה רק לאחר ששכרה עורך דין שייצגה בתביעה שהגיש כנגדה וכנגד ילדיה המבקש.
בית המשפט ציין את פסיקת בית הדין הרבני, אשר אישרה לכאורה כי לא נותרו כל תביעות בין הצדדים. האם המשמעות היא שהאישה בהכרח ויתרה על זכויותיה? בית המשפט קבע כי לא הוכח בשום מקום כי האישה ויתרה באופן מפורש על זכויותיה, ומשכך, היא זכאית להתחלק עם האיש בכלל הממון המשותף. בעניין זה, בית המשפט מינה אקטואר אשר היה צריך לבדוק "מהן אותן זכויות מעבודה, כספים חסכונות שנצברו למי מהצדדים על שמו מיום הנישואין ועד יום הגירושים לרבות קופות גמל, קרנות השתלמות, זכויות פנסיה ולרבות כספים שנמשכו על ידי הצדדים מאז הגירושין ו/או הוונו. המומחה יקזז הזכויות אלו כנגד אלו ויקבע למי זכויות עודפות וכמה. האקטואר מתבקש אף לערוך חישוב להוון הזכויות הפנסיוניות של הצדדים".
לגבי פירוק השיתוף בדירה, בית המשפט קבע כי אין במקרה זה "נסיבות המצדיקות הארכת ההגבלה על פירוק השיתוף. נראה לי שאכן הצדדים התכוונו לפירוק השיתוף בהגיע הקטין לבגרות. נראה לי צודק בנסיבות תיק זה לצוות על פירוק השיתוף". לכן, בית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה – לבקשתו של האיש.
