ככלל, חובת תשלום המזונות נקבעת על פי הדין האישי של הצדדים. כאשר מדובר בבני משפחה יהודים, הדין האישי מטיל על האב את חובת התשלום. עם זאת, אם הילדים מחויבת בתשלום מכוח "דין צדקה" ובהתאם ליכולתה הכלכלית. במקרים בהם הורי הילדים אינם מסוגלים לשלם את מזונותיהם, ניתן לפנות לקרובי משפחה נוספים כגון סבים וסבתות. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעת מזונות. התביעה הוגשה על ידי ארבעה קטינים לחיובם של סבם וסבתם, הורי אביהם, במזונות. טרם הגשת התביעה דנן, אבי התובעים חויב בתשלום מזונות אישה וילדים על ידי בית הדין הרבני לצד חיוב בגט. מספר ימים לאחר מכן, האב עזב את הארץ ועד למועד הדיונים, מקום הימצאו לא היה ידוע לתובעים. יש לציין שעקב עזיבת האב, הורי התובעים לא התגרשו.
טיעוני הצדדים
התובעים טענו שהאב כלל לא שילם עבור מזונות התובעים טרם בריחתו. כתוצאה מכך, חוב המזונות בתיק ההוצאה לפועל עמד על סך של 54,987 ₪. אמם של התובעים קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי תשלום חלקי עבור המזונות. לטענת התובעים, אמם לא הייתה בעלת הכשרה מקצועית וכושר השתכרותה היה נמוך. לפיכך, לא היה ביכולתה לספק את צרכיהם והיה מקום לחייב את הנתבעים במזונות.
מנגד, הנתבעים הכחישו את הטענה שאבי התובעים ברח מהארץ. לשיטתם, הוא עזב את ישראל לאחר שקיבל איומים על חייו מבני משפחת האם. בנוסף, הנתבעים הכחישו את הטענה שהאב לא שילם דמי מזונות טרם הנסיעה והדגישו כי הוא שילם על פי יכולתו הכלכלית דאז. זאת ועוד, נטען שהיה בידי אם התובעים לספק לאחרונים את צרכיהם מאחר והיא הייתה בעלת הכשרה.
בית המשפט חייב את הורי אבי התובעים לשלם מזונות
לפי סעיפים 4 ו- 5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, כאשר האב נעדר מהארץ ואין אפשרות לגבות ממנו את תשלום המזונות, קמה לילדיו האפשרות לתבוע מזונות מהסבים. עם זאת, חובת תשלום המזונות תלויה בקיומם של שלושה תנאים המפורטים בסעיף 5 לחוק. ראשית, יש להבטיח שתשלום המזונות לא יפגע בצרכיו של האדם המשלם עצמו, בן זוגו או ילדיו. שנית, על התובע מזונות להוכיח כי אין ביכולתו לספק את צרכיו ממקור אחר כגון עבודה. שלישית, על התובע מזונות להראות שאין ביכולתו לקבל מזונות ממקור אחר הקודם לנתבע. כלומר, מאמו וכד'.
במקרה זה, השופטת הדגישה שלא היה באפשרות התובעים לקבל מזונותיהם מידי האב מאחר שהאחרון עזב את ישראל מבלי לקיים את החלטת בית הדין הרבני ועקבותיו לא נודעו. באשר לחיוב אם התובעים במזונות, חיוב זה הינו מכוח "דין צדקה" ו"ככל שמשגת ידה". כלומר, הדין האישי מטיל על אבי הילדים את חובת תשלום המזונות והטלת חובה זו על האם הינה מכוח חובה כללית למתן צדקה. לפיכך, הרי שחובה זו מוטלת גם על סבי הילדים ואין מקור אחר קודם לתשלום המזונות. קרי, התנאי השלישי בסעיף 5 לחוק התקיים במקרה דנן.
באשר לתנאי השני, השופטת הדגישה שלא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שהתובעים לא היו יכולים לספק את צרכיהם בעצמם או באמצעות מקור אחר כגון גמלה המשולמת על ידי ביטוח לאומי או משכורת בגין עבודה. זאת מאחר והיה מדובר בקטינים. אי לכך, השופטת נדרשה לבחון האם התקיים התנאי הראשון בסעיף 5 – יכולת הנתבעים לספק את צרכיהם האישיים טרם תשלום המזונות. על פי העובדות, הנתבעים התגוררו בבניין חדש והסב קיבל קצבת גמלאות ונכות. בנוסף, היה באפשרותם להעניק סיוע כלכלי ליתר ילדיהם ובני המשפחה. כלומר, היה בידי הנתבעים לספק צרכיהם האישיים עובר לתשלום המזונות.
לאור האמור לעיל, השופטת קבעה שהתנאים המנויים בסעיף 5 לחוק התקיימו, כאשר לא היה ניתן לגבות את מזונות הקטינים מידי האב, בהתאם לחיוב המקורי. לפיכך, הנתבעים חויבו בתשלום מזונות התובעים בסך 2,000 ₪ לחודש. השופטת הדגישה שסכום זה שיקף את צרכיהם הבסיסיים של התובעים, ולא היה מקום לחייב את הסבים בתשלום נוסף מעבר לכך.
