סכסוכים משפחתיים רבים נסבים על כספים ודירות שמועברות בירושה. לעיתים, הדרך היחידה לפתרון הסכסוך היא באמצעות בית המשפט, שקובע כיצד לחלק את הכספים ולחלופין, מורה על מכירת הדירה המשותפת תוך חלוקת הרווחים. עם זאת, ישנם מקרים מורכבים, בהם נכס הועבר בירושה לאדם אחד, אך יורש אחר הוא שמחזיק בו בפועל ומתגורר בו לאורך שנים ארוכות. במקרים אלו, בית המשפט קובע מהו מעמדו של הדייר בנכס בעקבות מות הבעלים המקורי וההורשה. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה דנא.
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לקיום הסכם ותשלום פיצוי בגין הפרתו. התובע היה אחיו של המנוח, הנתבע המקורי. במהלך ההליכים המשפטיים, נפטר המנוח ולכן יורשיו באו בנעליו. במסגרת הליכים אלו נקבע שנכס אשר היה בעבר בבעלות אמם של התובע והמנוח, היה שייך לאחרון. בפועל, התובע הוא שהתגורר במקום והחזיק בו באופן בלעדי. אי לכך, השופט הורה על מכירת הנכס בכפוף למגורי התובע במקום. בסופם של הדיונים, המנוח נאות לשכור לתובע דיור חלופי הולם בדירה הזהה לגודל הנכס נשוא המחלוקת ולשלם את דמי השכירות עבור המקום במשך 10 שנים מראש. בנוסף, הוענקו לתובע זכויות של דייר מוגן בדירה החלופית, בה המנוח התחייב לבצע שיפוצים שונים. זאת ועוד, נקבע שבמידה ומי מהצדדים יפר את ההסכם, הוא יחויב בתשלום פיצוי לבעל הדין השני. לאחר חתימת ההסכם ואישורו על ידי בית המשפט, התובע עבר להתגורר בדירה החלופית.
טיעוני הצדדים
לטענת התובע, המנוח הפר את ההסכם בין הצדדים הפרה יסודית. זאת מאחר ולשיטתו, הדירה שנשכרה עבורו הייתה קטנה ביחס למקום מגוריו הקודם. בנוסף, חפציו הועברו לדירה ללא ידיעתו והוא נאלץ לעבור למקום מחוסר ברירה. התובע הוסיף וטען שהמנוח לא הבטיח את זכויותיו כדייר מוגן בדירה, אשר הייתה בהליכי כינוס נכסים. לשיטת התובע, המנוח אף לא ביצע בדירה את כל השיפוצים להם התחייב.
מנגד, הנתבעים טענו כי התובע הסכים להתגורר בדירה החלופית והוענקו לו זכויות של דייר מוגן. כמו כן, נטען שכינוס הנכסים על הדירה ניתן זמן רב לפני שהתובע עבר להתגורר במקום, והוא היה מודע לפרט זה בעת המעבר. הלכה למעשה, הנתבעים טענו שלמרות החשש מפני מכירת הדירה בכינוס הנכסים, התובע התגורר במקום בעת ניהול ההליך דנן, והנכס לא נמכר ואף שופץ, בהתאם להבטחת המנוח.
בית המשפט הורה על קיום ההסכם
זהות וגודל הדירה - השופט דחה את טענתו של התובע שלא ראה את הדירה טרם המעבר אליה ושהוא נדרש לעבור אליה בניגוד לרצונו. השופט פסק שגם אם חפציו של התובע הועברו לדירה בכוח, הלה הסכים להתגורר במקום ואף עמד על בקשתו לערוך שיפוצים. אי לכך, השופט קבע שלא היה לתובע להלין אלא על עצמו.
מעמד התובע כדייר מוגן – על פי חוק הגנת הדייר, התשל"ב – 1972, דייר מוגן יכול שיקבל מעמד זה מכוח חוזה שנכתב בין הצדדים, כאמור במקרה דנן. במסגרת מעמדו של התובע כדייר מוגן, המנוח התחייב לשלם את דמי השכירות עבור הנכס במשך 10 השנים הבאות. לאחר שמיעת העדויות השונות, השופט קבע שבין בעלת הדירה החלופית לתובע מעולם לא נערך הסכם שכירות מוגנת. יתרה מזאת, נפסק שהמנוח מעולם לא שילם לבעלת הנכס את שכר הדירה, והיא מעולם לא הסכימה שהתובע יהיה בעל מעמד של דייר מוגן. בעקבות זאת, השופט חייב את הנתבעים למצוא לתובע דיור חלופי בו התובע יוכל לקבל מעמד של דייר מוגן ולהעניק לו זכויותיו.
כינוס הנכסים על הדירה – לטענת הנתבעים, צו הכינוס הוטל על הדירה עוד טרם חתימת ההסכם בין הצדדים. לפיכך, היה באפשרות התובע לברר אודות הנכס החלופי טרם כניסתו. השופט דחה טענה זו וקבע שהיה על המנוח לתת לתובע דיור חלופי נקי מעיקולים. בנוסף, נפסק שהתובע לא ידע שהנכס מעוקל בעת שחתם על ההסכם ולאחר גילוי פרט זה, האחרון פנה בדחיפות לבית המשפט. השופט קבע כי פעולתו של המנוח, שעה שהסתיר את הטלת צו כינוס הנכסים על הדירה, עלתה לכדי חוסר תום לב וגרמה לפגיעה בזכויות התובע. זאת מאחר ובעקבות הטלת צו כינוס הנכסים, התובע היה חשוף לפינויו מהדירה על ידי הבנק.
הפרת החוזה באי ביצוע השיפוצים בנכס – השופט קבע שבעניין זה, התובע לא עמד בנטל ההוכחה שהוטל עליו. זאת מאחר וטענת התובע לפיה לא נעשו שיפוצים בדירה לא נתמכה בראיות פרט לעדותו שלו, משום שאיש זולתו לא ביקר בנכס לאורך השנים. בנוסף, התובע העלה טענותיו באשר לשיפוצים זמן רב לאחר שנכנס לדירה ולא קודם לכן.
בסופו של יום, הנתבעים חויבו להעמיד לרשות התובע דירה חלופית ללא צו כינוס נכסים, במקביל למעמד של דייר מוגן בנכס. כמו כן, השופט חייב את הנתבעים לשלם דמי שכירות עבור הדירה לתקופה של 10 שנים מראש.
