בדרך כלל, תביעות בנושא משמורת ילדים מתנהלות בין בני זוג שהתגרשו או בין ידועים בציבור שנפרדו. במידה וטרם מלאו לקטין 6 שנים, אזי מתקיימת "חזקת הגיל הרך" הקובעת כי הקטין יימסר לאימו, אלא אם טובתו האישית תפגע באופן משמעותי ממהלך זה. כאשר הקטין מעט מבוגר יותר, קרי, מעל גיל 6, בית המשפט ייבחן בעיקר את שיקולי טובת הילד, לאמור, היכן יהיה לילד טוב יותר לגדול. בכדי לבחון את טובת הילד בית המשפט ישקול שיקולים רבים כגון: רצון הקטין, מצבם הכלכלי של ההורים היריבים, מסוגלותם ההורית של האחרונים וכיוצא באלה שיקולים.
יש לכם שאלה?
להלן תביעת משמורת בלתי שגרתית אשר נדונה בבית המשפט לענייני משפחה. ייחודה של הפרשה היה בכך שהצדדים לתביעה לא היו בני זוג לשעבר, כי אם אביו של הקטין מחד והוריה של אמו המנוחה של הקטין מאידך. בטרם הלכה אימו של הקטין לעולמה, בני הזוג התגרשו. האם המנוחה חזרה לבית הוריה וגידלה בביתם את הקטין נשוא תביעה זו. במסגרת גירושיהם של בני הזוג ויתר אביו של הקטין על המשמורת. לאחר מות האם הגיש אבי הקטין תביעת משמורת כנגד הוריה של אשתו לשעבר.
טענות הצדדים
התובע, אבי הקטין, טען כי האחרון היה צריך להתגורר עמו, וזאת מן הסיבה הפשוטה – הוא אביו מולידו, וככזה הייתה לו הזכות הטבעית למשמורת על הקטין. בנוסף, נטען כי ביתם של הנתבעים, הורי האם המנוחה, היה מלוכלך ולא התאים לגידולו של פעוט רך בשנים.
מנגד, הנתבעים טענו שהם גידלו את הקטין החל מיום היוולדו, ותחת טיפולם המסור הפך הפעוט לילד מאושר, חייכן ומפותח מכפי גילו. אי לכך, נטען כי טובת הילד חייבה את השארתו תחת משמורתם של הנתבעים. יתרה מזאת, הנתבעים טענו שהתובע היה נעדר מסוגלות הורית, וכי מעולם לא נוצר קשר בין הקטין לאביו, ולכן מן הראוי היה להותיר את הקטין היכן שנמצא עד אותה העת – בבית הנתבעים.
טובת הילד
בית המשפט בחן את טענות הצדדים, מינה מומחה מטעמו בכדי להעריך את מסוגלותם ההורית של הצדדים ומסר את הכרעתו. ראשית, הודגש שבשונה מרוב רובן של תביעות המשמורת, במקרה דנן הטענות בנוגע לטובת הילד היו בעלות חשיבות פחותה. הסיבה לכך, אליבא דבית המשפט, הייתה כי בעבר נפסק שלהוריו של קטין קיימת זכות אינהרנטית למשמורת על הקטין. צוין כי שיקולי טובת הילד מרכזיים וחשובים כאשר התחרות היא בין האם לבין האב, כאשר לשניהם זכות טבעית למשמורת על הקטין. עם זאת, במקרה דנן היריבות הייתה בין סבו וסבתו של הקטין לבין אביו, ומשכך, שיקולי טובת הילד נדחקו לירכתיים. עוד צוין כי רק פגיעה קיצונית בטובת הילד הייתה יכולה להוביל את בית משפט להורות כי המשמורת בעניינו של הקטין תימסר לנתבעים.
מן הכלל אל הפרט
בית המשפט מינה מומחה למסוגלות הורית אשר ביצע הערכה לכלל הנפשות הפועלות. מעיון בהמלצותיו של המומחה ניתן היה ללמוד כי אביו של הקטין אשר נישא בשנית, היה מסוגל, יחד עם אשתו החדשה, להעניק לקטין את אשר דרוש לו, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רגשית. בהתאם לכך, בית המשפט פסק כי המשמורת לקטין תימסר לאביו. אולם, החלטה זו סויגה ונקבע שלעת עתה הקטין יישאר אצל סבו וסבתו, עד אשר אביו ואשתו החדשה יקבלו הדרכה בנוגע לקליטת הקטין בביתם, והוראות דומות נוספות. לאחר תקופת המעבר דנן, המשמורת תעבור באופן סופי אל אביו של הקטין.
