לעיתים, בני זוג החיים זה עם זה בוחרים לנקוט במשטר של הפרדה רכושית. כלומר, הפרדה בין נכסי הצדדים ועיגונה במסגרת הסכם ממון. אולם, מה הדין ביחס לנכס שלגביו לא נקבעה הפרדה רכושית מפורשת בהסכם הממון? דוגמא לדיון בשאלה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה רכושית. על פי הנטען בכתב התביעה, הצדדים חיו זה עם זו כידועים בציבור ותחת קורת גג אחת החל משנת 1992. במהלך יולי 2004, הם נפרדו. כל אחד מבני הזוג ניהל עסק עצמאי, כאשר עסקה של האישה שגשג והיא הפכה לבעלת מוניטין רב בתחום עבודתה. יש לציין שהנתבעת הקימה עסק זה במהלך חייה המשותפים עם התובע, בעוד שעסקו העצמאי של האחרון הוקם עוד קודם לכן. בשנת 2000, הם חתמו על הסכם ממון. במסגרתו, נקבע שכל אחד מהצדדים הוא הבעלים היחיד של נכסי מקרקעין וחשבונות בנק בבעלותו. אולם, בהסכם ההמון לא נאמר דבר אודות עסקה של האישה.
טיעוני בעלי הדין
לטענת התובע, עסקה של הנתבעת נבנה במשותף על ידי שני הצדדים ונוהל יחד. לטענתו, היה מדובר בעסק משותף לכל דבר ועניין. לפיכך, הוא היה זכאי למחצית משווי העסק ופירותיו. לחלופין, התובע טען שבעזרת תמיכתו ועזרתו, הנתבעת הצליחה להתקדם ולפתח את עסקה במהלך תקופת החיים המשותפת. אי לכך, לטענתו, הוא היה זכאי לחלק מרווחי העסק. לשיטתו, היה על בית המשפט להחיל את חזקת השיתוף בכל הקשור לעסק הנתבעת. בנוסף, נטען שההפרדה הרכושית עליה הוסכם בהסכם הממון לא חלה על העסק.
מנגד, הנתבעת טענה שבין הצדדים חל משטר של הפרדה רכושית, לרבות רווחי עסקיהם ופירותיהם. לשיטתה, העסק הוקם ותופעל על ידה בלבד ובאמצעות כישוריה ויכולתה בתחום, מבלי שהתובע סייע לה. אי לכך, נטען שהאחרון לא היה זכאי לחלק מפירותיו ורווחיו.
משטר ההפרדה הרכושית של הצדדים
בפתח הדיון, השופט קבע שהצדדים אכן חיו כידועים בציבור במשך 12 שנים וניהלו משק בית ואורח חיים משותף, תוך קיום משטר של הפרדה רכושית בעניין המקרקעין וחשבונות הבנק שהיו בבעלותם. באשר לעסקה של הנתבעת, השופט דחה את טענת התובע לפיה העסק הוקם על ידי שני הצדדים יחדיו. לפסיקתו, העסק הוקם על ידי הנתבעת בלבד, פותח על ידה ובאמצעות יכולתה, כישוריה והשכלתה. עם זאת, השופט קבע כי התובע סייע ועזר לנתבעת לא מעט בניהול העסק ותפעולו. שכן, הוא ליווה את הנתבעת להרצאות, רכש ציוד לעסק, הפקיד כספים, ניהל רשימת לקוחות ועוד. לטענת התובע, השקעתו בעסקה של הנתבעת הובילה לכך שהוא נאלץ לסגור את עסקו העצמאי. אולם, השופט פסק שלא היה ניתן לקבוע שעסקו של התובע נכשל רק בשל השקעתו בעבודת הנתבעת. כלומר, נקבע שכישלון עסק התובע נבע מגורמים נוספים כגון יכולות עסקיות מוגבלות וקשיים כלכליים.
לאור האמור לעיל, השופט קבע שעסקה של הנתבעת היה בבעלותה והיא שיזמה, יצרה ותפעלה אותו, תוך קבלת סיוע ותמיכה מסוימת מהתובע. משכך, היה על השופט לבחון מה היו ההשלכות של קביעה זו על משטר הפרדת הרכוש בו נקטו הצדדים. השופט ציין שמהעדויות שהובאו לפניו עלה שהייתה הפרדה רכושית אף בכל הקשור לעסק הנתבעת ולרווחיו, למרות שהדבר לא צוין במפורש בהסכם הממון. זאת מאחר והנתבעת הייתה בעלת המניות היחידה בעסק והעבירה את רווחיו לחשבון הבנק שלה. יתרה מזאת, נקבע שהתובע היה מודע להפרדה זו ונהג על פיה. לפיכך, השופט קבע שהעובדה שהתובע סייע לנתבעת בתפעול עסקה לא הייתה בה כדי לשנות את רצונם הראשוני של הצדדים להפריד את נכסיהם. אי לכך, נקבע שלתובע לא קמה זכאות לקבל חלק מרווחי הנתבעת בעסקה, לרבות נכסי הקריירה והמוניטין האישי. בסופו של יום, השופט דחה את תביעתו הרכושית של התובע.
