כאשר אדם מוגדר כפסול דין – כזה אשר אינו יכול מבחינה נפשית או שכלית לכלכל נכונה את צעדיו, ממונה לאותו אדם אפוטרופוס – אדם או גוף אשר ינהל את ענייניו של פסול הדין וידאג לצרכיו. לחסויים רבים ישנם כספים אותם צברו במהלך חייהם, וכעת משהורע מצבם עשויים אותם סכומים להוות את כרית הבטחון אשר תאפשר להם לממן טיפולים רפואיים ושהות בבתי אבות או דיור מוגן. את הכספים יש להשקיע, הן בכדי לשמור על ערכם והן בכדי לשאת בעלויות השוטפות של החסוי. נשאלת השאלה, מהו שיקול הדעת של האפוטרופוס בבחירת אופי השקת כספיו של החסוי? האם ניתן לבחור בכל אפיק השקעתי או שמא רק באפיק אשר מחד הינו סולידי ובטוח יחסית, אך מאידך מציג תשואה נמוכה?
יש לכם שאלה?
במסגרת דיון בבית המשפט לענייני משפחה נבחנה בקשה שהוגשה מכוח תקנות הכשרות המשפטית (השקעת כספי חסוי). הבקשה הוגשה בידי אפוטרופסיה של חסויה ניצולת שואה. בתמצית הבקשה עמד הרצון לשנות במקצת את אופן השקעת כספי של החסויה. המשיב, האפוטרופוס הכללי, התנגד לבקשה משום שלטענתו היא הייתה עלולה לסכן את כספיה של החסויה. ברשותה של החסויה היה סכום של כ-930,000 ₪ אשר היה מושקע באופן הבא: קופות גמל -380,000 ₪, פקדונות שקליים – 420,000 ₪ ופקדונות מט"ח – 135,000 ₪.
טענות הצדדים
המבקשים, אפוטרופסיה של החסויה, טענו כי נכון היה להעביר כ-250,000 ₪ מכספי החסויה לניהול של בית השקעות פרטי, אשר ישקיע באופן סולידי באגרות חוב. נטען כי דמי הניהול בבית ההשקעות היו זולים משמעותית מהעמלות אשר נגבו בבנק, כמו כן, הרווח צפוי היה להיות גבוה יותר.
מנגד, המשיב התנגד למתווה זה, וטען כי השקעה באמצעות בית השקעות גוררת עלויות נוספות כגון: שכר מנהל התיקים, עלויות קנייה ומכירה ועוד כך שכלל לא בטוח כי השקעה זו עדיפה על המצב הקיים. בנוסף, נטען כי השקעה המוצעת לא הייתה בטוחה, וזאת מאחר והיא כללה אגרות חוב אשר נחשבו סולידיות רק אם נמכרו במועדן הנקוב, אך בטרם כך ההשקעה בהן נחשבה לספקולטיבית, מנייתית באופייה, וככזו סיכנה את כספי החסויה ואת עתידה הפיננסי. לאור כל זאת, המשיב היה סבור כי נכון היה לשנות את תוכנית ההשקעה, אך לא באופן אותו רצו המבקשים.
דיון והכרעה – הבקשה נדחתה
השופט האזין לעדויות הצדדים, בחן את טענותיהם ודחה את הבקשה. בראשית הדברים, נקבע שאכן יש לאפשר לאפוטרופוסים חופש מסוים בבחירת האפיק בו יושקעו הכספים אשר היו באחריותם. עם זאת, הודגש כי מטרת ההשקעה הייתה ועודנה שמירה על הקרן והצמדתה למדד, על מנת שהחסויה לא תתקל בשוקת שבורה בשעת הצורך. נקבע כי ככל לא הייתה מניעה להפנות כספים לניהול תיקים, אך היה צורך לשים לב היטב לאפיק ההשקעה, ולבחור אפיק השקעה סולידי ונטול סיכון ככל האפשר. לאור כל זאת, בית המשפט חיזק את דעתו של נציג האפוטרופוס הכללי, כאשר פסק כי נכון היה להפנות לא יותר מ-25% מהכספים אל האפיק של אגרות החוב, וזאת בשל הסיכון הרב יחסית אשר היה טמון בו.
