על פי סעיף 136 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965, בתי המשפט בישראל מוסמכים לדון בירושתו של כל אדם אשר ביום מותו מושבו היה בארץ ושל כל אדם אשר הותיר נכסים בישראל. מסעיף זה עולה, לכאורה, כי לבתי המשפט בישראל סמכות לדון גם בירושת כל נכסיו של מוריש אשר חלק מנכסיו היו בישראל במותו, בעוד שהוא כלל לא היה תושב הארץ בעת שנפטר. הסוגיה נידונה בפרשה זו.
יש לך שאלה?
המנוח בפרשה זו, בן 86 שנים עת פטירתו ותושב אקוודור, הותיר אחריו אלמנה, המשיבה 1, ושלושה ילדים, המבקשת והמשיבים 2-3. המנוח הותיר אחריו ממון ורכוש רב בישראל ומחוצה לה, כאשר החלק הארי של הנכסים היה מצוי מחוץ לישראל. המבקשת ביקשה משני אחיה לקבל את חלקה בנכסים שהותיר אביהם, אך הם סירבו. לאחר מכן, היא הגישה בקשה לצו ירושה בפני הרשם לענייני ירושה ובקשה למינוי מנהל עזבון זמני. המשיבים הגישו התנגדות לבקשת מינוי המנהל, ובהתנגדותם טענו כי סמכות בית המשפט במדינה הוגבלה בחוק אך ורק לנכסים המצויים בישראל בלבד.
תחולת סעיף 136 לחוק הירושה
השופט קבע שלפי סעיף 136 לחוק הירושה, בתי המשפט בישראל מוסמכים לדון גם בתביעות הנוגעות לירושת תושב ארץ אחרת אם היו לו נכסים במדינת ישראל. בעניין זה, השופט הזכיר את הלכת חאנזאליס, הפרשה הראשונה שבה נידון סעיף זה בהקשר הבינלאומי. אכן, על פי הלכה זו סמכות בית המשפט בישראל "אינה מוגבלת לאותו חלק של העזבון הנמצא בישראל, אלא משתרעת על העזבון כולו, לרבות נכסי-דלא-ניידי שהמוריש הניח בחוץ לארץ". עם זאת, השופט ציין כי לא היה ניתן להתעלם מן העובדה שבבתי המשפט לענייני משפחה קיים מנהג מושרש המגביל את צווי הירושה או את צווי קיום הצוואה של מנוחים תושבי חוץ רק לנכסים המצויים בישראל. אם כן, השופט ציין כי הייתה קיימת סתירה בין המנהג בבתי המשפט לענייני משפחה לבין פסיקת בית המשפט העליון.
השופט ציין כי "קיימים מספר שיקולים המשפיעים על החלטתו של בית-המשפט האם להפעיל את סמכותו הבינלאומית, הלכה למעשה, או שמא להסיג סמכותו לדון בעניין מסוים. כל מקרה נבחן לגופו, על פי נסיבותיו המיוחדות. בין השיקולים השונים ניתן למצוא את דוקטרינת 'הפורום הבלתי נאות' ואת עקרון 'הכיבוד ההדדי של ריבונות זרה' אשר מהווה נדבך לדוקטרינה זו".
דוקטרינת 'פורום לא נאות'
על פי דוקטרינה זו, על בית המשפט לבחון "אם קיים פורום אחר שיש לו באופן מובהק את מירב הזיקות ואת הקשר המהותי ביותר למקרה". על מנת להכריע בשאלת הדוקטרינה, על בית המשפט לקחת בחשבון שיקולים פרטיים ושיקולים ציבוריים: "השיקולים הפרטיים כוללים את כל הגורמים המלמדים על נוחות בירור התובענה בהליך מקומי לעומת בירורה בפורום זר, לרבות הנטל המעשי והכספי שיוטל על בעלי הדין עקב ריחוקו הגיאוגרפי של הפורום המוצע לקיום ההתדיינות; קשיי איסוף הראיות, ובעיקר חיובם של העדים להופיע למשפט; המורכבות הכרוכה בהחלת דין העניין, בייחוד עם דין זה הינו דין זר; האפשרות לאכוף את פסק-הדין; האם זכויות של מי מהצדדים תפגענה ע"י דיון בפורום הזר; האם הדיון המבוקש הוא כן או כוונתו השגת יתרון דיוני; לאיזה ארץ קשור כל צד ומהי דרגת זיקתו לפורום המקומי, ועוד. השיקולים הציבוריים כוללים שיקולים כמו הציפייה הסבירה של הצדדים באשר לפורום הטבעי להתדיינות; האינטרס הרגולטורי של הפורום המקומי והפורום הזר לדון בסכסוך; הרצון לשרת בעל דין מקומי, בייחוד אם הוא יוזם ההליך, ועוד".
השופט גם הבהיר כי "על הטוען לשלילת סמכותו של בית-המשפט בשל 'פורום בלתי נאות' מוטל נטל ההוכחה. נטל זה אינו עניין של מה בכך, שכן לצורך שלילת סמכותו של בית-המשפט המקומי, יש להוכיח כי המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר".
מינוי מנהל עזבון ומתן צו ירושה
השופט קבע כי יש לאבחן "בין הליכים למתן צווי ירושה או צווי קיום צוואה, שהינם הצהרתיים במהותם [...] לבין הליכים למינוי מנהל עזבון (ולמתן הוראות), אשר להם גם פן מעשי ממשי, לבין הליכים שקשורים להיקף העזבון". בעניין הבקשה למינוי מנהל עזבון זמני, בית המשפט קבע ש"ניהול עזבון המנוח מחוץ לישראל באמצעות מנהל עזבון שימונה בישראל, לא יהא אפקטיבי, ואף עשוי לגרום נזק לעזבון", וזאת משום שהעזבון מורכב מרכוש ועסקים "חיים" המפוזרים במדינות רבות להן הוראות דין מיוחדות משלהן.
בעניין התובענה לצו ירושה, השופט פסק שעל פי האיזון הראוי בין השיקולים הפרטיים והציבוריים, הרי שאין להצר את סמכותו הבינלאומית של בית המשפט בישראל לדון בצו הירושה, בנוגע לנכסים במדינהבלבד. כפי שנקבע, הסיבות לכך היו מגוונות, אך בעיקר נקבע כי המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה בדבר היות בית המשפט בישראל כ'פורום בלתי נאות' לדון בתביעה. השופט גם ציין כי ההתנגדות להליך צו הירושה נגעה להיקף העזבון, וכי מקומה הראוי של תביעה זו היה צריך להיות בתביעה נפרדת להליך זה "למתן פסק דין הצהרתי בדבר מחצית הזכויות בעזבון".
לסיכום, בית המשפט דחה את הבקשה למינוי מנהל עזבון זמני וקבע מועד דיון באשר לתובענה לצו הירושה, תוך שהכריע כי נתונה לו סמכות הדיון גם לגבי הנכסים אשר מצויים מחוץ לישראל – והם, בעניין זה, היו מרבית נכסיו של המנוח.
