פסה"ד בעניין פרשנות צוואה

בעניין: עזבון המנוחה סטלה ז"ל

מיכאל
ע"י ב"כ עו"ד בנימין לזר תובע
נ ג ד
1. רחל קרמר
2. מרלה פרוכטר
3. ויקטור מרגוליס
ע"י ב"כ עו"ד זהר נוה נתבעים

פסק דין

בפני מונחות התובענות הבאות:

• תובענה שהגיש התובע למתן צו קיום צוואתה של המנוחה, הגב' סטלה ז"ל (להלן: "המנוחה"), מיום 31.3.98 (תע 101160/06).
• התנגדות לקיום הצוואה, שהגישו הנתבעים (תע 101161/06).
• בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה שהגישו הנתבעים (תע 101163/06).

העובדות הצריכות לענין

1. המנוחה היתה נשואה למר גרשון ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפטר לפניה ביום 30.9.02. המנוחים נישאו זל"ז ביום 15.6.78, ולא היו להם ילדים משותפים מנישואיהם.

2. התובע הינו בנו היחיד של המנוח מנישואים ראשונים. הנתבעים הנם בני דודים של המנוחה.

3. ביום 31.3.98, ערכו המנוחים צוואות משותפות והדדיות בעדים.

המנוחה ציוותה בצוואתה (הסע' הרלוונטיים לעניינינו):

"...
1. ...
2. הנני מצווה בזאת לבעלי גרשון גרוסמן, בעל ת.ז. מס' 013136742, מרחוב האם 43/14 רמת גן (להלן: "בעלי"), את כל רכושי, ללא יוצא מן הכלל, בתור יורש יחיד של כל רכושי.
3. רכושי כולל, בין היתר, את הנכסים הבאים...
4. אם חו"ח, בעלי ואני נלך לעולמנו בעת ובעונה אחת, אני מצווה בזאת את כל רכושי, מכל סוג שהוא, כולל את כל הנזכר בסעיף 3 לעיל, לבנו של בעלי – מיכאל גרוסמן, המתגורר ב-ויה לנגונה 81, מילנו, איטליה.
..."

המנוח ציווה בצוואתו (הסע' הרלוונטיים לעניינינו):

"...
1. ...
2. הנני מצווה בזאת לאשתי סטלה גרוסמן, בעלת ת.ז. מס' 013223698, מרחוב האם 43/14 רמת גן (להלן: "אשתי"), את כל רכושי, ללא יוצא מן הכלל, בתור יורשת יחידה של כל רכושי.
3. רכושי כולל, בין היתר, את הנכסים הבאים...
4. אם חו"ח, אשתי ואני נלך לעולמנו בעת ובעונה אחת, אני מצווה בזאת את כל רכושי, מכל סוג שהוא, כולל את כל הנזכר בסעיף 3 לעיל, לבני – מיכאל גרוסמן, המתגורר ב-ויה לנגונה 81, מילנו, איטליה.
..."





4. המנוח נפטר כאמור ביום 30.9.02, וביום 12.3.03 ניתן אחריו צו קיום צוואתו מיום 31.3.98.

5. המנוחה נפטרה ביום 14.6.04.

6. ביום 9.5.05, הגיש התובע בקשה למתן צו קיום צוואת המנוחה, לפיה הוא היורש היחיד של עיזבון המנוחה עפ"י צוואתה.

7. ביום 21.9.05, הגישו הנתבעים התנגדות למתן צו קיום הצוואה, וביום 9.4.06 הגישו הנתבעים בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה, לפיה שלושתם יורשים עפ"י דין בעזבון המנוחה, בחלקים שווים (כ"א 1/3).

8. ב"כ האפוטרופוס הכללי הודיע, כי הוא אינו מתערב בהליך ההתנגדות, בשאלת תקפותה של הצוואה. יחד עם זאת טוען ב"כ האפוטרופוס הכללי, כי הנתבעים לא הוכיחו את הרכב משפחתה של המנוחה ואת זכאותם לרשת אותה עפ"י דין, ובמידה והצוואה תבוטל, יש לקיים דיון להוכחת הרכב המשפחה.

9. עפ"י החלטת בימ"ש מיום 12.9.06, יש לקבוע תחילה את תקפות הצוואה. רק במידה ויקבע כי הצוואה אינה תקפה, תיבחנה טענות ב"כ האפוטרופוס הכללי לענין זהות היורשים עפ"י דין.

טענות הצדדים

10. לטענת הנתבעים, התובע יורש את המנוחה עפ"י הצוואה בהתקיים תנאי אחד בלבד, והוא: כי המנוחים ילכו שניהם לעולמם "בעת ובעונה אחת". מאחר ותנאי זה לא התקיים, והמנוחה נפטרה לאחר המנוח, הרי שלא קמה זכות לתובע לרשת את המנוחה.

לטענתם, עם פטירתו של המנוח שלא בעת ובעונה אחת עם המנוחה, התבטלה הוראת סע' 4 לצוואה. הואיל ואין בצוואה הוראה באשר מה ייעשה בעזבון המנוחה עם פטירתה לאחר המנוח, הרי שיש לפעול עפ"י דיני הירושה וליתן צו ירושה לפיו הנתבעים הנם יורשי המנוחה עפ"י דין.

לטענת הנתבעים, עם פטירתו של המנוח כשנה וחצי לפני המנוחה, התמצתה הוראת סע' 2 לצוואה והיא התבטלה. משכך, אין תחולה להוראת סע' 49 לחוק הירושה בנסיבות הענין.

11. לטענת התובע – רצונם של המנוחים היה, שעם מות אחד מהם, ירש אותו הנותר בחיים, ולאחר מות שניהם (בין ביחד ובין לחוד), ירש אותם התובע. לטענתו, הביטוי בצוואה "בעת ובעונה אחת" הינו שגוי ואינו מבטא את רצונם האמיתי של המנוחים, והוא נכתב בצוואה עקב תרגום לא מוצלח של עו"ד זינגר, עורך הצוואה, את רצון המנוחים.

התובע מוסיף ומפרט כי שפתם של המנוחים היתה השפה הרומנית. הם ציינו את רצונם בפני עו"ד הדובר את שפתם, ועוה"ד תרגם רצונם זה לעברית באופן לא מדוייק.

לטענתו, יש לראות בהסדר עפ"י שתי הצוואות הסדר משולב: יורש במקום יורש ו-יורש אחר יורש עפ"י סע' 42 לחוק הירושה, שכן התובע הינו זוכה שני אחרי הזוכה הראשון – בן הזוג הנותר בחיים.

לחלופין טוען התובע, כי עפ"י הוראת סע' 49 לחוק הירושה, התובע, כצאצאו היחיד של המנוח, אשר נפטר לפני המנוחה, ירש את מלוא עזבון המנוחה.


דיון

12. בפס"ד לרנר נ' פייר (בעמ 4282/03, פורסם באתר "נבו") נדונה פרשנותה של צוואה משותפת והדדית, בנסיבות הדומות לנסיבות המיוחדות שבפני. שם, דובר בבני זוג אשר להם בן משותף מנישואיהם, ולאשה בת נוספת מנישואים קודמים. בני הזוג ערכו צוואות משותפות והדדיות בעדים, בהן כ"א ציווה את רכושו לאחר מותו לבן הזוג הנותר בחיים, ובמקרה של מותם יחד באותו זמן ציוו את רכושם לבנם המשותף, בכפוף לחיובו לשלם סכום מסוים לבתה ונכדה של האשה מנישואיה הקודמים.
הבעל נפטר לפני האשה, ועפ"י צוואתו ירשה האשה את רכושו. לאחר פטירתה של האשה עמדו להכרעה 3 שאלות בענין פרשנות הצוואה:

א. האם עם מות הבעל לפני האשה, בא במקומו הבן כחליפו, בלי שיוטל עליו החיוב לשלם לבתה ונכדה של האשה (עפ"י סע' 49 לחוק הירושה)?
ב. האם לאחר פטירת הבעל לפני האשה, אין זוכה עפ"י הצוואה, ולפיכך ייקבעו יורשי האשה עפ"י דין (קרי: הבן המשותף ובתה מנישואין קודמים)?
ג. האם אחרי פטירת הבעל בטל הסע' לפיו עובר הרכוש לבן הזוג הנותר בחיים, ומופעל הסע' לפיו הבן הוא היורש היחיד, גם אם שניהם לא נפטרו בעת ובעונה אחת, כפוף לחיובו לשלם לבת ולנכד את הסכום הנקוב בצוואה?

בדעת רוב נפסק, כי עזבונה של המנוחה לא יחולק מכח צוואתה, אלא ליורשיה עפ"י דין. עתירה לדיון נוסף על פסה"ד נדחתה (דנ"א 7600/05 , פורסם באתר "נבו").

13. הלכה זו יפה לעניינינו, ולא מצאתי מקום לסטות ממנה בנסיבות המקרה שבפני, ואנמק.



14. הנני דוחה את טענת התובע, לתחולתו של סע' 49 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 בנסיבות הענין. בפרשת לרנר נ' פייר נפסק פה אחד, כי משנפטרו שני המנוחים, נתמצתה ההוראה בצוואה לפיה במות אחד מהם יעבור רכושו לבן הזוג הנותר בחיים (בעניינינו – סע' 2 לצוואה), ואין לה כל משמעות עוד. לאחר פטירתו של בן הזוג השני, סע' 49 לחוק הירושה אינו ישים (ר' שם, פסקה 8 לפסק דינו של כב' הש. י. טירקל, פסקה 4 לפסק דינו של כב' הנשיא א. ברק ופסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט א. גרוניס).

בהתאם לכך גם בעניינינו. משנפטרה המנוחה לאחר המנוח ולאחר שרכושו עבר אליה בהתאם לצוואתו אשר קויימה – הוראת סע' 49 לחוק היורשה אינה ישימה, ואין כל משמעות לסע' 2 לצוואה שבפני.

15. לפיכך, נותר לדון בפרשנות סע' 4 לצוואת המנוחה, ולהכריע :

א. האם אומד דעתם של המנוחים בצוואה היה כי גם אם הם לא נפטרו "בעת ובעונה אחת", ירש אותם התובע (כטענת התובע)?
או שמא –
ב. האם עם פטירתה של המנוחה לאחר המנוח, ומשלא התקיים התנאי בצוואה לפיו ילכו המנוחים לעולמם "בעת ובעונה אחת" – אין זוכה עפ"י הצוואה ויורשי המנוחה ייקבעו עפ"י דין, דהיינו: הנתבעים (כטענת הנתבעים)?

16. אשר לבחינת אומד דעתם של המנוחים – בפרשת טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (ע"א 1900/96, פ"ד נג(2) 817), בחן כב' הנשיא א. ברק את הכללים להגשמת אומד דעתו של המצווה בדרך של פרשנות:

"גבול הפרשנות (במובנה הצר) הוא גבול הלשון (הציבורית או הפרטית). אין ליתן, בדרך פרשנית, ללשון הצוואה משמעות המגשימה את אומד-דעת המצווה אך שאינה ניתנת לעיגון במובנה הלשוני של הצוואה. עם זאת, הדין מכיר בדוקטרינות מספר (המהוות חלק מהפרשנות במובנה הרחב) המאפשרות לשופט להגשים את אומד-דעת המצווה, וזאת מעבר למובן שאותו לשון הצוואה יכולה לשאת. ודוק: אין מצויה גישה כללית שלפיה השופט רשאי, בכל מקרה, להגשים את אומד-דעת המצווה, תהא לשון הצוואה אשר תהיה. נהפוך הוא: נקודת המוצא העקרונית הינה, שניתן להגשים את אומד-דעת המצווה רק אם לשון הצוואה (הציבורית או הפרטית; המפורשת או המשתמעת) יכולה לשאת זאת. עם זאת, קיימים מצבים מיוחדים, אשר מאפשרים לשופט להגשים את אומד-דעת המצווה, וזאת אף מעבר ללשונה של הצוואה. מצבים אלה מחייבים זהירות רבה. על השופט להשתכנע כי זהו אכן רצונו של המצווה. אל לו, לבית-המשפט, להעמיד עצמו במצב שבו הוא עורך צוואה חדשה למוריש" (שם, בעמ' 834).

דהיינו, בשלב הראשון על ביהמ"ש להשתכנע באומד דעתה של המנוחה – מה היה רצונה שייעשה ברכושה לאחר פטירתה? - וכי זו אינה ניתנה להגשמה עפ"י לשון הצוואה. את אומד דעתה של המנוחה ניתן ללמוד מנסיבות חיצוניות לצוואה.

בשלב השני, על בימ"ש לבחון האם קיים בנסיבות הענין אותו "מצב מיוחד" המאפשר להגשים את אומד דעת המצווה, אף מעבר ללשון הצוואה, דהיינו: האם ניתן להחיל דוקטרינה לבר פרשנית כלשהי בנסיבות הענין
(ר' פרשת לרנר נ' פייר לעיל, פסקות 7-8 לפסק דינו של כב' הנשיא א. ברק).

17. יוער, כי בפרשת לרנר נ' פייר נפסק אמנם ברוב דעות, כי עזבונה של המנוחה יחולק ליורשיה עפ"י דין, ברם שם לא הונחה כל תשתית עובדתית בדבר אומד דעתה של המנוחה. בעלי הדין שם הגיעו להסכמה דיונית, לפיה ביהמ"ש יכריע עפ"י פרשנות הצוואה, ולא נשמעו עדויות ולא הובאו ראיות מלבד הצוואות עצמן.




בעניינינו, על מנת לסטות מהתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש בפרשת לרנר נ' פייר, יש לבחון האם התובע הניח תשתית עובדתית מספקת והוכיח בנסיבות החיצוניות לצוואה את אומד דעתה של המנוחה לצוות לו את כל רכושה, גם אם לא נפטרה "בעת ובעונה אחת" עם המנוח.

כבר עתה ייאמר, כי התשובה לכך שלילית.

18. המנוחה חתמה על הצוואה הנדונה בפני שני עדים: עו"ד מרצ'ל זינגר ז"ל, והגב' צביה וייס. התובע הביא מטעמו לעדות את הגב' צביה וייס, אשר שימשה בשנת 1998 כמזכירה משפטית של עו"ד מרוז, ועזרה לעו"ד זינגר ז"ל (עורך הצוואה), ללא תשלום במשרדו בבני ברק (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 14.5.07).

הגב' וייס העידה, כי המנוחים דיברו ביניהם ועם עו"ד זינגר בשפה הרומנית. הגב' וייס עצמה אינה דוברת רומנית, וכל מה שדובר ביניהם תורגם לה ע"י עו"ד זינגר (עמ' 4-5 לפרוטוקול):

"ש. הוא (עו"ד זינגר – ו.פ.) דיבר רומנית?
ת. כן. זה שפת אמו.
...
ש. כאשר בנה"ז גרוסמן הגיעו לעו"ד זינגר, אני משער, שהם דיברו ביניהם רומנית?
ת. כן.
ש. היית נוכחת בפגישה?
ת. הייתי נוכחת בשתי פגישות לפחות.
ש. כשהם היו שם?
ת. כן.
...
ש. אם הם דיברו ביניהם ברומנית ואת לא דוברת רומנית ולא מבינה רומנית, למעט הבסיסית ביותר. איך את יודעת שזה מה שהם ביקשו ממנו?
ת. כל מה שדובר ביניהם בנושא הצוואה, תורגם עבורי בעברית ע"י עו"ד זינגר ששלט בשפה העברית מבחינת הדיבור.
ש. לא שמעת מהם?
ת. אני לא יכולה להישבע שהם אמרו לו בוקר טוב והוא תרגם לי צוואה.
ש. את יודעת רק מה שעו"ד זינגר תרגם לך?
ת. נכון.
ש. איך התנהל הענין? עו"ד זינגר ביקש שתכיני את הצוואה. הכנת שתי צוואות, ואז הם חתמו ואת אישרת?
ת. הם לא חתמו כך. הצוואה תורגמה עבורם לרומנית, באותו מעמד, ע"י עו"ד זינגר, בע"פ. הוא הסביר להם, אני מקווה, כשאתה מפקפק עכשיו באמינותו של עו"ד זינגר. עו"ד זינגר תירגם ברומנית מהניירות שהיו, מה שהקראתי בקול רם עבורו. לאחר מכן, הם מן הסתם הסכימו וחתמו. הצוואה הביאה לידי ביטוי את בקשתם. לא באתי עם צוואה מוכנה לראש (צ"ל "מראש" – ו.פ.).
ש. הם חתמו בנוכחותך?
ת. נכון.
ש. ומיד כשהם חתמו, את חתמת?
ת. נכון.
ש. לפני שאת חתמת, או לפני שהם חתמו, האם פנית אליהם ושאלת שמה שכתוב זה מה שהם רוצים?
ת. לא. לא חשבתי שזה תפקידי.
ש. את לא יודעת ממקור ראשון, מהם, שמה שנטען בסעיפים 5 ו-6 לתצהירך, לא וידאת אתם שזה רצונם?
ת. לא. עבדתי מול עו"ד זינגר".

19. דהיינו, הגב' וייס לא שמעה את רצון המנוחים באשר לחלוקת רכושם לאחר מותם ממקור ראשון, אלא רק מתרגומו של עו"ד זינגר את הדברים. דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם האמור בסע' 5 ו-7 לתצהירה של הגב' וויס, כי "שני המצווים הנ"ל ... ביקשו ממנו (מעו"ד זינגר – ו.פ.) לערוך להם שתי צוואות, שעל פיהן, במותו של אחד מהם, השני יירש אותו, ולאחר פטירת שניהם, הרכוש יעבור לבנו של המנוח, מיכאל גרוסמן, המתגורר באיטליה". הגב' וייס אינה יכולה להצהיר כי דברים אלה ידועים לה מידיעה אישית.

20. זאת ועוד, הגב' וייס העידה בחקירתה, כי לאחר שהכינה את הצוואות בהתאם לתרגומו של עו"ד זינגר, היא קראה את הכתוב בקול, עו"ד זינגר תרגם את האמור בצוואות למנוחים, והם הסכימו לאמור וחתמו על הצוואות. מעדותה זו משתמע, כי המנוחים הסכימו גם לביטוי "בעת ובעונה אחת" אשר תורגם להם.

21. מכל האמור עולה, כי אין בעדותה של הגב' וייס כדי להניח תשתית עובדתית מספקת לאומד דעת הצדדים כפי שטוען התובע, בודאי לא כזו שיש בה לשכנע ללא כל ספק כי רצונם היה להוריש את כל רכושם לתובע, גם אם לא ילכו לעולמם "בעת ובעונה אחת".

22. טענתו העיקרית של התובע היא, כי הביטוי "בעת ובעונה אחת" כפי שנרשם בצוואה הינו טעות בניסוח, וכי כוונת המנוחים היתה, שבעת ששניהם לא יהיו עוד בין חיים, רכושם יעבור אליו (סע' 9 לתצהירו מיום 26.7.06).

כאשר נחקר על כך התובע, השיב (עמ' 7-10 לפרוטוקול):

"ש. סעיף לתצהירך, אתה כותב שהיה ידוע לך שכוונת אביך וכוונתה של המנוחה, שלאחר פטירתם הכל יעבור אליך.
ת. נכון.
ש. מאיפה היה ידוע לך את זה?
ת. הם אמרו לי את זה תמיד.
...
ת. זאת היתה טעות ניסוח. הם נהגו לעשות את זה, לדבר איתי ברומנית. כל הזמן הם דיברו ברומנית. גם הנוטריון ועוה"ד היה ידי שלהם מאז ומתמיד מחו"ל, והם דיברו ברומנית. כוונתם היתה גם בגלל ביטוי, הכוונה היתה, מה שהם אמרו לי במפורש, שבזמן שהם לא יהיו יותר זה עובר אלי. הם אמרו לי את זה בצורה זו. זה טעות למראית עין, בתרגום לעברית. הם דיברו ברומנית וברגע האחרון הצוואה נכתבה בעברית. זה טעות בגלל שהם תרגמו ביטויים.
...
ת. ... בעת ובעונה אחת ברומנית, שהם שניהם ביחד. באותו זמן הם כיום, שעה אחרי שנפטר אחד מבנה"ז, הם לא היו יותר ביחד בעולם הזה. זה הכוונה וזה הנוסח כאשר מנסחים את זה ברומנית. תרגמו את זה לא מדויק לעברית".

23. התובע לא הביא כל ראיה חיצונית לתמיכה בטענתו כי כוונת המנוחים היתה לצוות לו את רכושם לאחר מותם, למעט דברים שאמרו לו, לטענתו, המנוחים. אין די בכך כדי לחרוג מלשון הצוואה.

24. אשר לטענה בדבר טעות בניסוח – בנקל יכול היה התובע להוכיח טענה זו באמצעות מומחה לשפה הרומנית / מתרגם מוסמך לשפה זו- לעדות. התובע בחר שלא להביא לעדות עד שכזה, אשר יכול היה לתמוך בטענתו. הימנעותו של התובע מלהעיד בעל מקצוע בתחום, מטבע הדברים, מעוררת חשש, כי התובע חושש מעדותו, ויוצרת הנחה שאילו הובא אותו אדם לעדות, היה סותר את גרסת התובע.

וכדברי כב' השופטת בן פורת בע"א 240/77 כרמל נ פרפורי, פ"ד לד(1) 301:

"אי הזמנתם (של עדים רלוונטיים – ו.פ.) להעיד יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה ... אי-הבאתו של עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו"

כן ר' לענין זה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2)ד 605, וע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651.

25. מול העובדה, כי התובע נמנע מלהביא לעדות מתורגמן מומחה לשפה הרומנית, עומדת עדות הגב' וייס, כי עו"ד זינגר, עורך הצוואה ומנסחה, שלט היטב בשתי השפות: רומנית ועברית. ולמרות זאת, ניסח את הצוואה כפי שניסח. בכך מתחזקת המסקנה כי אין לפרש את הצוואה באופן הנטען ע"י התובע, ובניגוד לנוסח הצוואה כפי שהוא.



26. מן המקובץ עולה, כי התובע לא הביא כל ראיה חיצונית לתמוך בטענתו, כי אומד דעת המנוחים היתה לצוות לו את רכושם לאחר מותם, גם אם לא ילכו לעולמם בעת ובעונה אחת. קיימת אפשרות סבירה, כי המנוחים ביקשו דווקא להותיר את הנעשה בעזבונם לאחר מותם שלא בעת ובעונה אחת לבן הזוג הנותר בחיים: ירצה – יצווה כראות עניו, לא יצווה אחרת – יעבור רכושו ליורשיו על פי דין.

מסקנה זו מקבלת חיזוק דווקא בנסיבות שבפני, בהן קיימת א-סימטריה בין היורשים עפ"י דין של המנוח והמנוחה. לו המנוחה נפטרה לפני המנוח, אזי יורשו עפ"י דין של המנוח הינו התובע (שהנו גם הזוכה המצויין בצוואה). המבקש אינו יורש עפ"י דין של המנוחה. שתיקתה של המנוחה בצוואה בכל הנוגע לרכושה במקרה של פטירתה שלא בעת ובעונה אחת עם המנוח, עשויה ללמד דווקא על רצונה כי רכושה יעבור ליורשיה עפ"י דין.
(ור' לענין זה דברי כב' השופט א. גרוניס בפרשת לרנר נ' פייר, פסקה 4 לפסק דינו).

27. משכך, בהעדר הוכחת אומד דעת המנוחים עפ"י נסיבות חיצוניות, ומשלשונה של הצוואה אינה שוללת את האפשרות כי המנוחה ביקשה להוריש את רכושה ליורשיה עפ"י דין – לא שוכנעתי כי יש מקום לסטות מלשונה של הצוואה.

28. במצב דברים זה, מתייתר הצורך לבחון את השלב השני – האם ניתן להחיל דוקטרינה לבר פרשנית כלשהי.

29. המסקנה היא, כי אין תחולה לצוואה, ורכושה של המנוחה יעבור ליורשיה עפ"י דין.

הואיל ולב"כ האפוטרופוס הכללי טענות בדבר זהות היורשים עפ"י דין, הרי שיש לקבוע דיון לבחינת שאלה זו.


30. לפיכך אני קובעת כדלקמן:

א. נדחית הבקשה לקיום הצוואה, ומתקבלת ההתנגדות לקיומה. בכך מסתיים הדיון בתע' 101160/06 ו-101161/06. תיקים אלה יסגרו.

ב. מכאן, כי עזבונה של המנוחה יחולק ליורשיה עפ"י דין.

ג. נקבע לדיון ק.מ. בתע' 101163/06 ליום 25.5.08 בשעה 12:30, לבחינת שאלת זהות יורשיה עפ"י דין של המנוחה. הדיון יתקיים בנוכחות הנתבעים וב"כ האפוטרופוס הכללי.

ד. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום א' אדר א', תשס"ח (7 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.
העתק מפסה"ד יישלח לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
הצדדים אינם בני משפחה. לפיכך, פסה"ד מותר לפרסום.


פלאוט ורדה, שופטת