על פי סעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965, צוואה תבוטל במקרים בהם מוטב הצוואה השפיע באופן לא הוגן על המצווה. הקביעה בדבר ההשפעה הבלתי הוגנת אינה קלה תמיד, וזאת במיוחד במקרים בהם המצווה טופל על ידי מוטב הצוואה טרם פטירתו. על פי הפסיקה הישראלית, במקרים בהם קיימת תלות מקיפה ויסודית של המצווה במוטב הצוואה, עד כדי שניתן להניח שנשלל הרצון החופשי של המצווה, יהיה ניתן לקבוע כי הצוואה נערכה מתוך השפעה בלתי הוגנת, וזאת אלא אם מוטב הצוואה יוכל להוכיח אחרת. הפרשה הנידונה עסקה בסוגיה זו.
יש לכם שאלה?
המנוח בפרשה זו הלך לעולמו ולא הותיר אחריו ילדים משלו, אלא הייתה לו ידועה בציבור אשר לה היו ארבע בנות. המנוח ערך צוואה פחות מחודש לפני שנפטר, עת שהשתחרר מאשפוז, ובידיעה כי הוא חולה במחלה ממארת, כאשר על פי הצוואה על עזבונו היה להינתן לבתה הגדולה של הידועה בציבור, היא התובעת בהליך זה. אל מול התובעת, עמדו בני משפחתו של המנוח – אחיו, אחיינו ובנה של אחותו המנוחה, אשר התנגדו למתן צו הצוואה. המתנגדים טענו כי התובעת לקחה חלק בעריכת הצוואה והשפיעה באופן בלתי הוגן על המנוח עת שערך אותה. לפיכך, הצוואה פסולה.
סלע המחלוקת
השופט ציין בראשית דבריו כי השאלה המשפטית אשר עמדה במחלוקת הייתה האם הצוואה נערכה תחת השפעה לא הוגנת, והאם העובדה שהתובעת הייתה נוכחת בעת שהצוואה נערכה הייתה ראויה להביא לפסילתה. לעניין נסיבות עריכת הצוואה, נקבע כי הצוואה נעשתה בביתה של התובעת, בו התגורר המנוח היות ולא יכול היה להתגורר לבדו. המנוח ביקש ממשרד עורכי דין, בו עבדתה בתה של התובעת כעורכת דין, להכין צוואה לפיה כל רכושו יועבר אל האחרונה. משרד זה ערך את הצוואה בהתאם להוראותיו של המנוח, כאשר הלה ביקש שעורכת דין מהמשרד תגיע אל ביתו כדי לחתום על הצוואה היות ולא הרגיש בטוב.
תיאור האירועים
בית המשפט סקר את תצהירה של עורכת הדין אשר הגיעה לביתו של המנוח, לפיו היא הקריאה את הצוואה לאט ווידאה כי האחרון אכן רצה להוריש כל רכושו לתובעת. עורכת הדין גם ציינה כי במהלך כל ההסבר אף אחד לא היה נוכח בחדר, למעט המנוח, וכי התובעת נקראה אל החדר על ידה, וזאת רק על מנת שתביא משענת לנפטר כך שיוכל לחתום. אכן, התובעת נשארה בחדר בעת שהמנוח חתם פיזית על הצוואה, אך רק לאחר שהוא ועורכת הדין אישרו זאת ואמרו לה שאינה חייבת לצאת.
הודגש כי לפי סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965, לו האדם אשר זוכה בצוואה ערך את הצוואה, היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בצוואתה, הדבר יגרום לבטלות הצוואה. בעניין זה, נקבע כי עדותה של עורכת הדין הייתה מהימנה, וכי מדבריה עלה שהתובעת כלל לא ערכה את הצוואה.
פעולות התובעת
לאחר מכן, בית המשפט עבר לבחון אם התובעת הייתה עדה לעשיית הצוואה, אחת החלופות להבאה לבטלות הצוואה כאמור. בעניין זה, בית המשפט קבע כי משמעות העדות לצוואה על פי סעיף זה נוגעת לאותם העדים אשר חתמו על הצוואה, ואשר בפניהם הצהיר המצווה על רצונו. זהו לא היה המצב במקרה זה, שכן העדים אשר חתמו על הצוואה על פי המתואר היו עורכת הדין והשכן, ולכן טענתם של המתנגדים בעניין זה נדחתה.
אז, בית המשפט בחן אם התנהלותה של התובעת השפיעה באופן לא הוגן על המנוח. הסעיף הרלוונטי לעניין זה הוא סעיף 30 לחוק הירושה, לפיו "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". בית המשפט הסכים עם טענת המתנגדים לכך שביום עריכת הצוואה המנוח היה תלוי פיזית בתובעת. עם זאת, המנוח ביקש להותיר לתובעת את כל עזבונו גם טרם שמצבו הבריאותי התדרדר וטרם שעבר לגור בביתה של האחרונה. בית המשפט קבע זאת על פי תצהיר בתה של התובעת. בית המשפט קבע כי "המנוח היה עיקבי ברצונו ועשה את אשר חפץ היה לעשות ברצונו החופשי, גם לאחר שחלה והתגורר (בעת עשיית הצוואה) בביתה של התובעת".
לאור האמור, בית המשפט דחה את ההתנגדות והורה על קיום הצוואה. בית המשפט חייב את המתנגדים בסכום של 40,000 שקלים עבור הוצאות המשפט הכוללות של התובעת.
