הלכה חשובה במשפט העברי היא כי "חובה לקיים את דברי המת". הלכה זו עולה בקנה אחד עם הזכות לקניין, אשר מתירה לאדם לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו, גם לאחר פטירתו. דרישת החוק היא כי רצונו של המנוח יבוא לידי ביטוי בצוואה אשר נערכה ונחתמה לפי דין, וללא השפעה בלתי הוגנת על המצווה. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא לאופן בו בית המשפט בוחן את תקפותה של צוואה.
יש לכם שאלה?
לאחר מותו של המנוח, המבקש, בנו הקטן, הגיש בקשה לקיום צוואתו של המנוח. מנגד, המתנגדים, ששת אחיו של המבקש, אף הם בניו של המנוח, התנגדו לה, והגישו בקשה למתן צו ירושה.
המתנגדים טענו שהחתימות שעל הצוואה, הן של המנוח והן של עד הצוואה, זויפו. לאור כך, המתנגדים טענו שהצוואה לא שיקפה את רצונו של המנוח. בנוסף, המתנגדים הציגו גרסא לפיה המבקש הוא שחתם בשמו של המנוח, והוא שערך את הצוואה. המבקשים הוסיפו כי המשיב הפעיל השפעה בלתי הוגנת על המנוח, שלט בענייניו הכספיים, ואיים עליו בתקופת עריכת הצוואה.
מנגד, המבקש טען שהצוואה נערכה לפי בקשת המנוח, בהתאם לרצונו החופשי. בנוסף, המבקש ציין שהצוואה נערכה על ידי משרד עורכי דין, אשר שלח נציגים שוידאו שהחתימה על הצוואה נערכה כדין.
הכרעת בית המשפט
השופטת קבעה כי ככלל, על בית המשפט לכבד את רצון המת כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו, ככל ומדובר ברצונו האמיתי. כן נקבע שנטל ההוכחה כי הצוואה לא הייתה אותנטית ולא שיקפה רצון זה, הוטל על הטוענים לכך, ובמקרה זה על המתנגדים. השופטת ציינה ארבעה מבחנים אשר החילה הפסיקה לבחינת התלות בין הנהנה למצווה (המנוח), והם: מבחן עצמאותו של המצווה בעת כתיבת הצוואה, מבחן הסיוע של הנהנה למצווה, מבחן הקשר עם בני המשפחה האחרים, ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.
השופטת הכריעה כי המתנגדים לא הוכיחו כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת של המשיב על המנוח. נקבע כי המבקש שהה מחוץ לבית בעת עריכת הצוואה, ולכן העובדה שהוא שיצר קשר עם משרד עורכי הדין לא הובילה להכרעה כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, ובפרט לאור נכותו של המנוח וקשיי השפה שחווה. מנגד, השופטת התרשמה כי עדותו של המבקש הייתה עדות אמת, ולכן גם אם היווה שופרו של המנוח, לא היה מקום לראות בכך השפעה בלית הוגנת על נוסח הצוואה. בנוסף, השופטת קבעה שהמנוח אשרר את רצונו בטרם חתם על הצוואה.
בנוגע לזיוף החתימות בצוואה, השופטת גרסה כי המתנגדים הצליחו לעורר ספק באשר לאמיתות הצוואה, שכן עד הצוואה העיד שאין מדובר בחתימתו, וכן לאור טענתם כי המבקש ידע לחתום את חתימת המנוח. לפיכך, השופטת העבירה את נטל ההוכחה למבקש. עם זאת, לאחר שנזקקה לשתי חוות דעת מטעם מומחים, השופטת מצאה כי החתימות אשר התנוססו על הצוואה היו חתימות המנוח ועד הצוואה. קביעה זו התבססה על חוות הדעת, וכן על התרשמותה כי עדות עד הצוואה בבית המשפט הייתה מתחמקת.
לסיכום, לאור על האמור לעיל, בית המשפט הכריע כי צוואת המנוח שיקפה את רצונו ונחתמה כדין. מכאן, בית המשפט נעתר לבקשה למתן צו קיום צוואה, ודחה את בקשת המתנגדים למתן צו ירושה.
