חוק המתנה הוא החוק אשר מסדיר את נושא המתנות. הסכם מתנת מקרקעין הוא שונה מהסכמי מתנה רגילים, וזאת עקב ההבחנה בין זכות במקרקעין לבין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין. להבחנה זו יש חשיבות אם מדובר במתנה אשר ניתנה לאלתר או בהתחייבות עתידית ליתן את המקרקעין במתנה. זכות אובליגטורית במקרקעין משמעותה שדי במסירת הזכות לידיו של המקבל כדי ליתן לו את המתנה לאלתר. מקרה זה רלוונטי במצב שבו נותן המקרקעין במתנה אינו רשום במרשם המקרקעין. לעומת זאת, אם נותן המתנה רשום במרשם המקרקעין כבעלי הקרקע, כלומר יש לו זכות קניינית במקרקעין ולא חוזית גרידא, אזי שהמתנה תועבר רק עם השלמת רישום זכויות מקבל המקרקעין במתנה במרשם. הפרשה הנידונה סבה סביב סוגיה זו.
יש לך שאלות?
התובע קיבל במתנה מאחיו את הזכויות על שטח מקרקעין בן 1,800 מ"ר. במהלך שנת 1987 התובע חתם על הסכם מתנה, בו העניק את הזכויות בקרקע לנתבע, אחיו השני. לאחר מכן, ביקש התובע לחזור בו ממתן מתנה זו.
התובע טען כי חתם על הסכם זה מבלי להבין את משמעותו ועקב כך שמשפחתו הכריחה אותו לעשות כן. כמו כן, התובע טען כי מדובר בהסכם על תנאי, כאשר התנאי הוא שהתובע יוכל לחזור בו מההסכם בכל עת שיחליט, כך שהנתבע היה דה פקטו מעין נאמן על השטח. התובע טען כי בשנים האחרונות שלפני הליך זה נתקל בקשיים כלכליים, ומשפנה לנתבע על מנת לבטל את הסכם מתן קרקע במתנה, הנתבע סרב לבקשת התובע ואף ביקש סכומי עתק על מנת שיחזיר לו הקרקע בחזרה. בנוסף, התובע טען כי הנתבע לא רשם את הזכויות בשטח ברישום המקרקעין וכי לא דיווח עליה ברשויות המס, כמו גם שלא עשה עמה מאומה במהלך השנים הרבות שעברו מאז שקיבל, כביכול, את הקרקע במתנה מהתובע. לאור האמור, התובע ביקש מבית המשפט לבטל את ה"הסכם" ולהורות על הנתבע להחזיר לו בחזרה את הקרקע.
מנגד, הנתבע טען כי התובע העביר לו את הקרקע במתנה, כאשר החתימה על ההסכם הייתה בנוכחות עורך דין, בתמורה לכך שעזר לו כספית בקשייו הכלכליים. כפי שנטען, הקרקע ניתנה לו לאור הערכה והוקרה על עזרתו לתובע. בכל מקרה, הנתבע טען כי הסכם המתנה לא היה על תנאי, ולו היה חפץ התובע בהוספת תנאי להסכם – היה עליו לעשות כן באופן מפורש.
האם דובר במתנה על תנאי? האם כלל ניתן לבטל הסכם מתנת מקרקעין?
בנוגע לטענת התובע כי המתנה שנתן הייתה על תנאי, בית המשפט קבע כי "בדיקת התשתית הראייתית שהוגשה לפני אינה תומכת בטענות התובע". ראשית, בהסכם המתנה לא הופיעו כלל המילים "על תנאי", כך שדברי התובע היו משוללי יסוד. שנית, מתצהיר העדות הראשית של התובע ומחקירתו הנגדית, עלה כי אין לו הסבר מניח את הדעת לגבי מה הוא התנאי וכיצד התקיימות התנאי צריכה "להפסיק" את המתנה שנתן. לאור התשתית העובדתית בפרשה זו, בית המשפט הכריע כי גם לא היה פגם כלשהו בכריתת הסכם המתנה, וכפי שצוין: "נראה שאין כל ממש בטענות הפגמים השונים בכריתתו של ההסכם, כך לגבי טענת 'דבר לא נעשה', כך באשר לטענת טעות או הטעיה, כך באשר לטענת העושק או הכפייה, וכך באשר לטענת המתנה על תנאי".
בית המשפט ציין כי "הסכם המתנה מדבר בשפה בהירה ופשוטה ונושא את הכותרת של 'הסכם מתנה'". בהסכם זה השטח ניתן באופן מפורש כמתנה, תוך שהתובע ויתר על כל זכות לבטל את ההסכם. במקרה זה, אף אחד מן הצדדים לא היה רשום במינהל מקרקעי ישראל, כך שמבחינה משפטית דובר בזכויות אובליגטוריות (הסכמיות) בלבד. לכן, ולאור ההלכה הפסוקה בישראל, בית המשפט קבע כי חלות הוראות סעיף 2 לחוק המתנה, לפיהן "בעצם החתימה על חוזה המתנה הייתה העברת זכויות" מהתובע לנתבע.
לאור כך, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובע בהוצאות המשפט של הנתבע (בסך 5,000 שקלים).
.jpg)
