חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991, הוא חוק ישראלי אשר נחקק למען ייבוא אמנת האג בנושא לישראל. על פי חוק זה, בין היתר, ניתן לתבוע את החזרת ילד חטוף אשר הובא לישראל ממדינה אחרת החתומה על האמנה. שימוש ניכר בחוק זה נעשה בהקשר של סכסוכי משמורת בין הורים לקטין אשר נפרדו. בחוק זה מנויות מספר הגנות, כאשר אחת מהן מופיעה בסעיף 13(ב) לחוק – ועניינה הוא "רצון הקטין". לפי סעיף זה, אם ילד הגיע לגיל ובגרות בהם כבר יש להביא בחשבון השקפותיו, ואם הוא מתנגד להחזרתו – הרשות לא תהיה חייבת להורות על השבתו של הקטין. הפרשה הנידונה עסקה בכך.
יש לך שאלות?
פורום משמורת הסדרי ראיה
פורום אפוטרופסות
פורום בית המשפט לענייני משפחה
פורום בית דין רבני
הצדדים להליך נישאו בשנת 1994 ועברו להתגורר יחדיו בניו-יורק. מקשר זה נולד לצדדים הקטין הנידון בהליך זה. לאחר שפרץ משבר בין הצדדים, הופרדו המגורים והקטין נשאר במשמורת אמו בארצות הברית, כאשר האב עבר לישראל, נישא שוב ונולד לו ילד נוסף כתוצאה מכך. במסגרת הגט בין הצדדים, נקבע על ידי בית המשפט המוסמך בברוקלין כי המשמורת המשפטית בקטין תיוותר בידי האם. לאחר מספר שנות נתק בין הקטין לבין האב, יצר הקטין קשר עם אבו לרגל יום האב. לאחר מכן האב נסע לארצות הברית לבקר את בנו, כאשר במהלך הביקור סוכם על כך שהקטין יחזור עם האב ארצה למשך חופשת הפסח, וכי עם סיומה האב יחזיר הקטין לארצות הברית. בפועל, הילד נשאר בארץ ולא טס בחזרה לאמו. לכן, האם הגישה תביעה להחזרת ילדה החטוף על פי האמנה האמורה.
האם בית המשפט הורה על החזרת הקטין?
בראשית דבריו, בית המשפט ציין כי משך הזמן בו יוותר הקטין בישראל הינו נתון שמצוי במחלוקת בין הצדדים. כך למשל, בעוד האב טען כי לא נקבעה תקופה מוגדרת ותחומה, האם טענה כי סוכם רק על מעבר לתקופה קצרה בלבד, אשר נועדה רק לחזק את הקשר בין הילד לאב. בעניין זה, בית המשפט קבע כי "לאחר שמיעת טענות ב"כ הצדדים בקדם המשפט, עיון בתצהירי העדות הראשית ושמיעת חקירותיהם הנגדיות של הצדדים, וכן לאחר עיון בפרטים שנמסרו ע"י הצדדים, לפסיכולוגית שמונתה למתן חוו"ד בתיק, הגעתי למסקנה כי שני הצדדים לא דייקו בגירסאות שמסרו בסוגיית משך הזמן המוסכם לשהותו של הקטין במשמורת בפועל של אביו בישראל". עם זאת, בית המשפט נטה להאמין כי "מבחינת האם, הייתה כוונת הדברים כי הקטין ישהה אצל אביו מחג הפסח ועד לסיום שנת הלימודים, ובאותו מועד, יבחנו הדברים שנית בהתחשב במידת הסתגלותו והתערותו של הקטין, ובמידת השלמתה שלה עם העדרו". בית המשפט אף ציין כי האב הודה במהלך החקירה הנגדית כי לא דובר במעבר קבע.
בית המשפט קבע ש"לכל אורך הדרך מוסכם היה על כולם, כי עמדתה ודעתה של האם, היא שתכריע בדבר מועד שובו של הקטין לארה"ב". משכך, "משנקבע כי המועד האחרון בו היה על הנתבע להשיב את הקטין לידי התובעת, חל בחודש יולי 2006, ומשסירב הנתבע להשיב את הקטין למשמורת אמו על פי דרישתה, הנני קובע בזאת, כי אי השבתו של הקטין למשמורת אמו בחודש יולי 2006, הייתה לכאורה בגדר 'אי החזרה שלא כדין' במובן סעיף 3 לאמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים".
לאחר קביעה זו, בית המשפט ניגש לבחון את התקיימות ההגנות המצויות בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), כאשר הדיון העיקרי נגע להגנת "רצון הילד". בית המשפט ציין כי "ההגנה המבוססת על התנגדותו של הילד להחזרתו, באותם מקרים בהם הגיע הילד לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו – הינה הגנה עצמאית, העשויה כשלעצמה להכריע את הכף בסוגיית השבת הקטין למדינה ממנה הורחק שלא כדין". במקרה זה, בית המשפט קבע כי הקטין כבן 12 שנים, ולכן ראוי להביא בחשבון עמדתו. כן נקבע כי סירובו לשוב לארצות הברית "הינו דרסטי ורציני ונובע משיקולים כבדי משקל, הנוגעים לאורח חייו החדש, לשינוי המיטיב של שהותו בארץ ככל הנוגע להערכתו העצמית ולטראומות קשות שהוא נושא עמו מיחסיו עם אמו, ובהן עלבונות, השפלות והתנכרויות שגרמו לו לאובדן שליטה", וכי רצונו של הקטין להישאר בישראל הינו אותנטי, ואינו נובע מהסתה ולחץ של האב, או מהזדהות גרידא עם האב". לאור כך, בית המשפט דחה את התביעה ואיפשר לקטין להישאר אצל אביו הנתבע.
