פס"ד בתביעה להצהרה על זכאות למחצית מן הרכוש המשותף

בעניין: ג. ג.
ע"י ב"כ עו"ד יאיר סלע התובעת

נ ג ד

מ. ג.
ע"י ב"כ עו"ד יעקב קצין הנתבע




פסק דין


בתביעה זו עותרת התובעת להצהרה כי היא זכאית למחצית הרכוש שנצבר משך נישואי הצדדים, כן עותרת לפירוק השיתוף ברכוש. כן לטענתה הנתבע הסתיר ומסתיר ממנה רכוש משותף הרשום על שמו או על שם אחר מטעמו.

התובעת תובעת גם חלוקת תקבולים שקיבל הנתבע בגין השכרת מוסך, שווה בשווה בין הצדדים החל מיום הגשת התביעה.

הנתבע טוען כי התובעת לא פרטה נכסים הרשומים על שמה.

כן לא פרטה חובות הצדדים אשר עליה לשאת במחצית מהם.

עוד טוען, כי רכוש אשר היה לצד מהצדדים לפני הנישואין או תחליף שלו אינו רכוש משותף.
הנכסים אותם מונה התובעת בתביעה ואשר טוענת כי הם משותפים לצדדים הם:
דירה ברח' ... ירושלים.
נכס הנמצא באזור התעשיה עטרות הידוע כמגרש ... המשמש כמוסך.

הנתבע טוען כי הרכוש המשותף כולל:

הדירה ברח' ... ירושלים.
זכויות התובעת מעבודתה – זכויות פנסיה (קרן מקפת), קופת גמל "יהב", קרן השתלמות "יהב".
חובות: חוב למע"מ 537,200 ש"ח, חוב למס הכנסה 3,482,905 ש"ח, חוב לעירית ירושלים
בגין ארנונה 171,554 ש"ח, חוב למינהל מקרקעי ישראל בגין דמי חכירה על דירת
המגורים 58,391.53 ש"ח נכון ליום 30.10.06.

אשר למוסך בעטרות – טוען הנתבע כי אין מדובר ברכוש משותף כי אם ברכוש שלו אשר נרכש לפני נישואי הצדדים.

לדבריו רכש את הקרקע בעטרות בשנת 1974 מכספים שצבר לפני הנישואין, ובשנת 1992 הקים שם מוסך.

עקב בעיות בטחוניות ופריצות רבות למוסך נגרם נזק לצדדים. בשנת 1994 השכיר את המוסך לצד ג', כאשר דמי השכירות כיסו רק חוב הארנונה.

הרקע לתביעה

הצדדים נשואים מאז 68...
לצדדים ארבעה ילדים בוגרים.

לדברי התובעת הנתבע במשך שנות הנישואין גרם לסכסוכים בבית, צעק וקילל את ילדי הצדדים, הסתכסך עם בנם א' וגרם להרחקתו מביתם בצווי הגנה.

כמו כן נכנס לחובות רבים וגבוהים נוכח נוהגו לצבור חובות כבדים בלי לשלמם, וכתוצאה מכך פקדו את בית הצדדים פקידי הוצל"פ ושוטרים לצורך ביצוע מעצרים או עיקולים בגין אי תשלום חובות.

בשל כך נאלצו אחיה לפרוע את יתרת חוב המשכנתא.

הנתבע מנגד טוען, כי הבן א' בעל עבר פלילי, סיכן את חייו והוא נאלץ לבקש להרחיקו מהבית. בעקבות זאת עזבה התובעת את הבית והוא נותר לגור בו עם הבן א' כנגדו הגיש תביעה לצו מניעה.

הוא עצמו חולה, סובל מסוכרת ממחלה בריאות וממצוקות נשימתיות קשות.

הנתבעת אף היא חולה במחלה קשה.

המחלוקת בין הצדדים

המחלוקת העיקרית סובבת סביב הנכס המשמש מוסך ומושכר היום לצדדים שלישיים.

עמדת הנתבע

לגירסת הנתבע רכש את הקרקע במהלך שנת 1974 מכספים שחסך עוד טרם נישואי הצדדים.

בשנים 1962 – 1964 עבד כשכיר, כטכנאי מכונות תעשיה ואת משכורותיו חסך.

גם לאחר נישואי הצדדים בשנת 1968 המשיך לשמור כספי החסכון בקופה נפרדת ובשנת 1974 השתמש בחלק מכספי החסכון לרכישת המקרקעין ורשם אותם על שמו בלבד.

טוען הנתבע, כי כיוון שהמקרקעין נרשמו על שמו בלבד גילו הצדדים דעתם כי התכוונו לשמור אותם כרכוש נפרד של הנתבע אשר לתובעת אין חלק בהם.

בשנת 1992 בנה הנתבע על הקרקע מבנה למוסך, אשר מומן מתמורה שקיבל ממכירת מחצית זכויות בדירה שקיבל בירושה מאביו, כספים שנותרו שלו, ומתמורה שקיבל ממכירת קרקע שהיתה בבעלותו עוד בשנת 1964 טרם הנישואין.

כך, שהמקרקעין בעטרות שלו, אין לתובעת זכויות בהם, על כן איננה זכאית למחצית דמי השכירות שהתקבלו.

לחילופין טוען הנתבע, אם ייקבע שלתובעת מחצית הזכויות במקרקעין כי אז יש לחייבה להשתתף בחובות שנצטברו בגין הנכס ובין היתר בגין החוב למינהל מקרקעי ישראל העומד על סכום של 50,215 ש"ח.

עוד עותר הנתבע לצוות על התובעת לגלות כספיה ונכסיה וכי יוצהר שמחציתם שייכת לו.

אשר לבית הצדדים טוען הנתבע שאין למכור את הבית בהעדר כדאיות כלכלית, כי ניתן לחלק את הבית ולפרק השיתוף בו בדרך של חלוקה פיזית.

ברם אם יוחלט שהבית יימכר, מבקש הנתבע כי כספי התמורה יוחזקו בנאמנות ולפני חלוקת התמורה ישולמו חובות הצדדים לרבות למס הכנסה, לעיריה, למינהל מקרקעי ישראל, למע"מ וכיוצ"ב.


עמדת התובעת

התובעת מכחישה גירסת הנתבע.

אשר למקרקעין והמוסך הבנוי עליו טוענת התובעת כי המקרקעין נרכשו אחרי הנישואין באמצעות כספים שנצטברו בעת הנישואין.

לדברי התובעת המגרש שימש כבסיס לעסק הגרירה המשפחתי אשר שימש לצורך כלכלת ופרנסת המשפחה.

לדברי התובעת העסק החל כשנוהל מאוטובוס מיושן נטוש שהושם על המקרקעין, התובעת לקחה חלק מלכתחילה בניהול העסק והיתה חלק בלתי נפרד ממנו, היתה צמודה מרבית שעות היממה למכשיר הקשר בו קיבלה קריאות לחילוץ וגרירה.

לאחר שנים הוקם על המגרש מוסך המושכר היום לצדדים שלישיים.

דיון

הצדדים נישאו בשנת 1968, משכך חל עליהם משטר "חזקת השיתוף".

לאמור, רכוש אשר נצבר במהלך החיים המשותפים חזקה כי הינו רכוש משותף לצדדים.

המוסך

הקרקע בעטרות עליה נבנה יותר מאוחר המוסך נרכשה בשנת 1974. הנתבע רשם נכס זה על שמו.

תחילה הועמד על הקרקע אוטובוס נטוש אשר שימש כמשרד לגרירה.

בשנת 1992 נבנה מבנה המוסך.

התובעת ניהלה את משק הבית וגידלה את ארבעת ילדי הצדדים ובנוסף לקחה חלק פעיל בעסק, ענתה לטלפונים אשר הזמינו גרירה 24 שעות ביממה.

טענת הנתבע כי רכש את הקרקע בעטרות מכספים שהיו לו מלפני הנישואין, על כן הנכס שלו ואין לתובעת חלק בו - לא הוכחה.

הנתבע אף איננו יודע או זוכר באיזה סכום נרכש הנכס ומפנה לחוזה.

הצדדים נשואים מזה 40 שנה, הנכס נרכש לאחר שש שנות נישואין, בעסק עבדו הצדדים שניהם במשך שנים, מהתנהלות הצדדים עולה כי היתה כוונה של שיתוף בנכס.

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי הנכס נרכש באמצעות כספים בסך 190,000 לירות שנתקבלו מהוריו ממכירת דירה בקטמון, וכן מכספי ירושה - מחצית משווי דירה בגילה שמכר בשנת 1990.

דא עקא, שהדירה בקטמון נמכרה רק בשנת 1979 והדירה בגילה בשנת 1990, ואילו הנכס בעטרות נרכש בשנת 1974. ואילו הנתבע טוען כי כספים אלה הם שמימנו את רכישת נכס עטרות.

בהמשך חקירתו אמר שהיה לו נכס נוסף מגרש שקנה טרם הנישואין ממשכורות שחסך, אולם כאמור לעיל, אין כל ראיה אם אכן השתמש בו לצורך רכישת הקרקע בעטרות, כמו כן הסכם מכירת המגרש הוא משנת 1992, כך שלא יכול היה לשמש לרכישת הקרקע בעטרות.

כן יצויין, כי הנכס לא נותר כפי שהיה בעת רכישתו. הצדדים פיתחוהו, תחילה הציבו עליו אוטובוס ישן ששימש כמשרד לעסק הגרירה, ולאחר מכן בנו מבנה שהפך למוסך.

התובעת העידה כי בעת הנישואין היה הנתבע חסר כל, כך אמר לה ואכן לא הביא עמו כספים, ומיד לאחר הנישואין נרדף על ידי אנשי ההוצל"פ, כך שאין זה סביר שהיו לו אז כספי חסכונות שהרי לו אכן היו לו, סביר מאוד להניח שהיה משתמש בכספים להיפטר מחובות ומרדיפת אנשי ההוצל"פ.

הנתבע לא הביא כל ראיה בדבר כספי החסכון שהיו לו, מסמך כלשהו וכן לא מסמך הקושר בין כספי החסכון לבין רכישת הקרקע.

מכאן שקיום כספי חסכון לא הוכחו.

כספים שקיבל ממכירת דירה מירושת הוריו, וכן מתמורת דירה שנתנו לו בחייהם, כן ממכירת מגרש שהיה לו טרם נישואיו לטענתו, הם עיסקאות שנעשו שנים רבות לאחר רכישת הקרקע בעטרות.

עולה כי כן מהאמור שגירסאות הנתבע אינן קוהרנטיות, אינן מתישבות זו עם זו, ולא הוכחו.

גירסת הנתבעת כי מיד לאחר הנישואין החלו נושים ואנשי הוצל"פ לדפוק על דלתות בית הצדדים, גירסה שלא הוכחשה, מוכיחה אף היא כי לנתבע לא היו כספי חסכון.

המסקנה המתבקשת היא כי הקרקע בעטרות נרכשה מכספי הצדדים בשנת 1974 שש שנים לאחר נישואיהם.

עוד יצויין לענין קרקע זו, כי הצדדים הנשואים כ-40 שנה, עבדו בעסק משך שנים, שיבחוהו מכספים משותפים, עסק שהוא זה שממנו כלכלו את הבית כשהתובעת מנהלת משק הבית ועובדת בעסק. לאחר מכן גם עבדה בעבודות אחרות. התנהלות זו של הצדדים מראה כי היה שיתוף בעסק וכוונה של הצדדים לשיתוף בו.

טענה נוספת בפי הנתבע אשר אמנם סותרת טענותיו הקודמות לענין רכישת הנכס היא, כי דמי תמורת הדירות שקיבל במתנה מהוריו ובירושה, וכן תמורת מכירת המגרש שהיה לו מלפני נישואיו הם שמימנו את בניית המבנה על הקרקע בעטרות, ועל כן לגירסתו אין התובעת שותפה לנכס בעטרות.

אף עמדה זו של הנתבע איננה מקובלת עלי.

ראשית – כאמור, הקרקע הינה קרקע משותפת ומשכך המבנה על הקרקע "הולך" אחר הקרקע, כמצוות ס' 12 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 הקובע כי הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר. (ראה למשל: ע"א 3071/91 ג'ברין נ' ג'ברין, פ"ד מז(3) 361).

שנית – אם אכן השקיע הנתבע כספים בבניית מבנה על הקרקע השייכת לצדדים במשותף, ובנסיבות בהן מדובר, קרי בני זוג הנשואים כבר כ-20 שנה בעת בניית המבנה ושותפים להפעלת עסק הגרירה, הרי שהנסיבות מורות על כוונת הנתבע להטמיע כספים אלה בכספי המשפחה, ובנכס המשפחתי, בעסק המשותף.

שלישית – גירסת התובעת שהנתבע היה רדוף ע"י נושים והליכי הוצל"פ ובכספים שקיבל שילם חובות רבים מקובלת עלי.

נוכח עדותו רבת הסתירות של הנתבע, ובהעדר מסמך או ראיה אשר יוכיחו כי כספי דירת הירושה שימשו לרכישת המבנה ומשאף הנתבע הודה שננקטו נגדו הליכי הוצל"פ רבים, ומול עדות התובעת העקבית הקוהרנטית והברורה והמתיישבת עם הנסיבות, אני מעדיפה את עדות התובעת וגירסתה.

כאמור, כספי בניית המבנה הוטמעו בחיי השיתוף הכלכלי של הצדדים בחיים של 40 שנה יחד, בניהול יחד של עסק גרירה ממבנה וממקרקעין משותפים, כל אלה מורים על שותפות במבנה.

כראיה לכך הם אף התשלומים החודשיים בסך 500 ש"ח אותם משלמת התובעת בגין חוב מס רכוש, אשר הצטבר בגין המגרש.

עוד יצויין כי אף הנתבע רואה בעסק נכס משותף שכן במסגרת החובות ביחס אליהם טוען כי על התובעת להשתתף עמו במחצית, מציין חובות של העסק למע"מ ולמס הכנסה.

סיכומו של דבר לענין הנכס בעטרות, אני קובעת כי הנכס קרי המקרקעין והמבנה, ( עסק הגרירה כבר אינו קיים), משותפים לצדדים.

בהיות הצדדים שותפים, זכותה של התובעת לדרוש פירוק השיתוף בעסק, ומשכך אני מורה על פירוק השיתוף בו בדרך של מכירתו.

עם זאת, על שותף בנכס לשאת בחלקו בחובות הרובצים על הנכס.
משכך על התובעת לשאת במחצית החובות הרובצים על הנכס בעטרות.

החוב אשר טוען לו הנתבע, בגין הנכס בעטרות הוא 51,215 ש"ח למנהל מקרקעי ישראל.

אשר לחוב ארנונה, לדברי הנתבע חוב זה כוסה ע"י שוכרי הנכס.

אף בחובות לרשויות המס תישא התובעת שווה בשווה עם הנתבע.

הבית ב...

לצדדים בית משותף ברח' ....

אין מחלוקת שהזכויות בבית משותפות.

המחלוקת היא לענין ביצוע פירוק השיתוף בבית.

התובעת מבקשת למכור את הבית, להתחלק בתמורתו שווה בשווה.

הנתבע טוען ראשית, לחיוב התובעת במחצית החובות הרובצים על הבית, חוב ארנונה שהצטבר לטענתו לסך של 171,554 ש"ח נכון ליום 5.7.06 וחוב למנהל מקרקעי ישראל בגין דמי החכירה על הבית בסכום של 58,391.53 ש"ח נכון ליום 30.10.06.

באשר לאופן פירוק השיתוף בנכס, הנתבע מגמגם.

בכתב ההגנה מסכים למכירה אולם מבקש שתמורת המכירה תוחזק בנאמנות על מנת לשלם ממנה חובות הצדדים, ואולם בסיפא לכתב ההגנה, מחד טוען שיש למכור את הדירה רק לאחר התחשבנות ובדיקת כדאיות כלכלית ובהמשך אומר שאפשר לפרק השיתוף בדרך של חלוקה פיזית.

בדיון ביום 15.1.07 הסכימו הצדדים לטעון באשר לאופן פירוק השיתוף בבית.

רק בסיכומיו מעלה הנתבע ישירות בקשתו כי השיתוף בבית יפורק על ידי חלוקתו בעין.

כמו כן לא הציג עד אז כל הצעה קונקרטית לחלוקה. בסיכומיו צירף תרשים לפיו מציע חלוקה פיזית של הבית.

עוד טוען כי אם ימכר הבית נוכח החובות הרבים של הצדדים לא ישאר דבר מתמורת המכירה.

התובעת מנגד טוענת כי ניתן להגיע להסדר עם רשויות המס, וכי כן תישאר תמורה לאחר מכירת הבית.

לאחר ששקלתי עמדות הצדדים מסקנתי היא כי יש לילך בדרך של מכירת הבית וחלוקת תמורתו ולא בדרך של חלוקה בעין של הנכס מהנימוקים הבאים.

השותפים כאן הינם בני זוג אשר מסוכסכים מזה זמן רב.

בסכסוך מעורב גם בנם של הצדדים.

הסכסוך כה כבד וקשה והגיע לכך שהתובעת הרגישה שאיננה יכולה להישאר בבית.

לא זו אף זו, התובעת חולה במחלה קשה וזקוקה לשלווה ורוגע.

מגורים בסמיכות האחד לשני על רקע סכסוכי כה קשה עמוק ורב שנים כשעוד בני משפחה מעורבים הינם בסופו של דבר לרעת הצדדים ומכל מקום יפגעו בתובעת.

עוד יצויין כי התובעת בשל מחלתה מבקשת לגור בסמוך לאחיה המתגוררים ברחובות.

כן יודגש כי התובעת נוכח מחלתה מבקשת ליהנות מפירוק השיתוף בנכסים ככל האפשר ואילו מהלך של חלוקה בעין תארך זמן רב, יש צורך באישורים מהגופים המתאימים ותשלומים שונים ורבים, ובניה לצורך ההפרדה, ובמצבה הבריאותי אין יכולה התובעת להמתין תקופה ארוכה למהלכים אלה.

עוד יצויין כי את הצעת החלוקה הפיזית הציע הנתבע רק בסיכומיו להם צירף תרשים על אף שבהחלטה מיום 3.9.07 התבקש להגיב האם מסתפק בהעלאת הצעת החלוקה בסיכומיו או מבקש דיון והבאת ראיות.

הנתבע לא הגיב כלל להחלטה זו.

כאשר מסתפק הנתבע בהעלאת הצעת החלוקה רק בסיכומיו הוא לוקח סיכון על עצמו בכך שההצעה לא התבררה בפני בית המשפט.

כמו כן, אין די בהגשת תרשים.

על הנתבע לשכנע כי מכל ההיבטים האחרים הצעת החלוקה אכן מעשית וכדאית כמו אישור רשויות התכנון והבניה, וכן מהי העלות לביצוע החלוקה הפיזית, מהי התקופה הנצרכת לביצוע, כמו גם עלות התשלום לרישום בית משותף.

כל אלה לא עשה הנתבע.

משכך, על יסוד כל האמור, אין בידי לקבל הצעת הנתבע לחלוקה בעין של הבית ברח' ...

ומשכך אני קובעת כי השיתוף בבית יפורק על ידי מכירתו בשוק החופשי.
מתמורת מכירת הבית ינוכו חובות בגין מכירתו. יצויין כי הנתבע ציין כי אין רובצת משכנתא על הבית.


זכויות סוציאליות וזכויות מעבודה

הזכויות מהעבודה והזכויות הסוציאליות אשר רכשה התובעת מעבודתה הם רכוש משותף ומשכך יחולקו בין הצדדים שווה בשווה, במועד בו יתאפשר מימושם.

דרישת הנתבע לקבוע מועד לחלוקת זכויות אלה ביום 1.8.06 שכן לפני כן משכה התובעת סכום מסויים מזכויות אלה – נדחית.

עם זאת אם אכן משכה התובעת סכום מקרן גמל סמוך לפני פנייתה לבית המשפט באוגוסט 2006 זכאי יהיה הנתבע לקבל מחצית מסכום זה בהתחשבנות הכוללת.

עד למכירת הנכס בעטרות יחולקו דמי השכירות המתקבלים שווה בשווה בין הצדדים זאת מהמועד שחוב הארנונה נפרע.

על מנת לבצע פסק דין זה ממונים ב"כ הצדדים ככונסי נכסים.

הנתבע ישא בהוצאות ובשכ"ט בגין תביעה זו בסכום של 5,000 ש"ח נושאי הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.

הותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.


ניתן היום י"ז באייר, תשס"ח (22 במאי 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

נילי מימון, שופטת
סגנית נשיא
017164/06תמש630 מיה לוי