בית המשפט קיבל את בקשת התובעים, בניו של הנתבע, וקבע כי קמה להם זכות בעלות במניות החברה אשר הייתה נתונה לשליטתו של אביהם. במקרה דנן, הילדים ביקשו להצהיר על בעלותם במניות החברה שעמדה במוקד הסכסוך. התובעים היו ילדיו של הנתבע, אשר היה נשוי לאמם במשך 27 שנים. לאחר פטירתה, הוא נישא בשנית לנתבעת האשר היו לה שתי בנות מנישואיה הראשונים. לאחר פרידת בני הזוג התעוררו מחלוקות שונות סביב אופן חלוקת רכושם.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, ילדיו של הנתבע מנישואיו הראשונים ביקשו להצהיר על בעלותם במניות חברת "ש. בע"מ", אשר היו רשומות על שם חברת "י. בע"מ". החברה הראשונה נוסדה על ידי הנתבע טרם נישואיו השניים. לאחר שהתגלה סכסוך בין בעלי המניות בחברה, הן נותרו בידי הנתבע ואחיו. בעלי המניות בחברת "י. בע"מ" היו הנתבע ובנו, כך שהראשון היה בעל השליטה בחברה. הנתבע הסכים לסעד שהתבקש בתביעה בעוד שאשתו לשעבר התנגדה.
לטענתה, היו לה זכויות בעלות במניות מכוח אופן חלוקת הרכוש בין בני הזוג. לחלופין, נטען כי גם אם זכויות הנתבעת לא היו מוכרות, הרי שרכוש הנתבע, לרבות המניות, עוקל במסגרת התביעה הרכושית שהוגשה על ידי האישה. לדידה, מטרתה של התביעה דנן הייתה להביא לביטול צווי העיקול שהוטלו על המניות. מנגד, התובעים טענו שהם היו בעלי הזכויות במניות, אשר הוחזקו עבורם בנאמנות על ידי אביהם. בנוסף, נטען כי לנתבעת לא היו זכויות במניות שכן היא חתמה על הסכם טרום נישואין במסגרתו הסכימה לוותר על זכויות אלו.
האישה לא הוכיחה בעלות במניות החברה
לאחר שמיעת עדויות הצדדים וסקירת חוקים והלכות שונות, השופט קיבל את התביעה. לפסיקתו, לנתבעת לא היו זכויות במניות הנתבע ממספר סיבות. ראשית, חברת "י. בע"מ" הוקמה רק לצורך אחזקת מניות בחברת הבת משיקולי מס ועצם הקמתה, שנערכה לאחר נישואי הזוג, לא הקנתה לנתבעת מעמד בה. שנית, במסגרת הסכם טרום הנישואין שנחתם בין בני הזוג, הנתבעת הכירה בכך שרכוש שהיה בבעלותו של הנתבע טרם הנישואין נותר שלו והוא היה רשאי להעבירו לילדיו בלבד.
בנוסף, במסגרת ההסכם נקבע כי כל המניות והזכויות שהיו לנתבע בחברות אותן ניהל, לרבות מניות שהוחזקו בנאמנות היו ניתנות להעברה רק לילדיו. במהלך ההליכים המשפטים שהתנהלו בין בני הזוג, עלה ספק באשר לתוקפו של הסכם טרום הנישואין, אך השופט קבע שבמידה והוא היה מאושר, הרי שמכוח תוכנו לא קמה לנתבעת זכות במניות. מצד שני, במידה והוא לא היה מאושר, תחולתם של הסעיפים שהסדירו את חלוקת הרכוש לא הייתה נפגעת.
לשיטת השופט, הסיבה השלישית לדחיית טענות הנתבעת הייתה אי הוכחת בעלותה במניות על פי הדין הכללי. הנתבעת לא עמדה בנטל הראייה ולא הצביעה על מעורבות פעילה בפעילות החברה שהוקמה על ידי הנתבע. לעומת זאת, התובעים היו מעורבים במעשי החברה והוכיחו את זיקתם. דהיינו, עצם הנישואים לא הקימו לנתבעת זכות בעלות במניות הנתבע בחברה. יתרה מזאת, בפרידת בני הזוג חל חוק יחסי ממון לפיו היה לערוך איזון משאבים. במסגרתו, נכסי בני הזוג שנרכשו טרם הנישואין לא אוזנו.
לכן, לנתבעת לא קמה זכות במניות הנתבע בחברה שהוקמה טרם הנישואין. בסופו של דבר נקבע כי לנתבעת לא היו זכויות בעלות במניות. אולם, לטענתה, מניות אלו עוקלו במסגרת התביעה הרכושית שהוגשה מטעמה. מאידך גיסא, התובעים טענו כי מניות אלו הוחזקו עבורם בנאמנות על ידי אביהם. לאחר בחינת השתלשלות האירועים, השופט קיבל טענה זו וקבע כי בשנת 1979 הופקדו לטובת התובעים 72% מהמניות של הנתבע השני בחברה. נאמנות זו באה לידי ביטוי גם בהסכם טרום הנישואין שנחתם בין הנתבעים ובשטרי המניות. לכן, לא היה ניתן לעקל אותן. לסיכום, בקשת התובעים התקבלה וניתן סעד הצהרתי לעניין בעלותם במניות החברה.
עודכן ב: 04/11/2012
