חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, אימץ למשפט הישראלי את אמנת האג בנושא. האמנה והחוק נועדו לשני סוגים של מקרים – חטיפת ילדים, ואי החזרתם.
מטרתם של החוק והאמנה היא לתת מענה ראשוני לצורך החזרה של הילדים למקום מגוריהם הטבעיים, בכדי למנוע פגיעה בהם. במקרה שלפנינו ניתן לבחון את האופן בו בית המשפט מיישם את החוק, תוך בחינה של החריגים לחוק, אשר מאפשרים מעבר של הקטין.
יש לך שאלה?
פורום משמורת
פורום בית המשפט לענייני משפחה
המשיב, אביו של הקטין, שהיה נוצרי אזרח צרפת, והמערערת, אימו של הקטין, שהייתה יהודיה ילידת ישראל, בצרפת, הביאו ילד לעולם ונישאו בנישואים אזרחיים בקפריסין. במשך תקופה של 5 שנים המשפחה התגוררה בקיבוץ בישראל. בסמוך ללידת בנם השני, המשפחה שהתה בצרפת, והמערערת חזרה לארץ לפני הלידה.
המשיב הגיע כחודש אחריה, כאשר היה בכוונתו להחזיר עימו את הקטין לצרפת. בעקבות כך, המערערת הגישה תביעה למשמורת. במסגרת התביעה המערערת העלתה שורה של טענות קשות בנוגע ליחס של המשיב אליה ולקטין. ביום בו נולד בנם השני, המשיב הגיש לבית המשפט תביעה לפי אמנת האג, במסגרתה טען כי הקטין הורחק שלא כדין מצרפת.
מנגד, המערערת טענה כי מקום מגוריו הרגיל של הקטין היה ישראל, והעלתה בשנית את הטענות בדבר אלימות פיזית ומילולית אשר הקטין והיא ספגו מהמשיב.
בית המשפט לענייני משפחה, שהסתמך גם על חוות דעת של פסיכולוג ופקידת סעד, הכריע כי מקום מגוריו הרגיל של הקטין היה צרפת. כמו כן, בית המשפט קבע כי את החריגים לאמנה, אשר מאפשרים שינוי מקום מגורים של קטין, היה לפרש בצמצום, ובמקרה זה הם לא התחייבו מהמסכת העובדתית. לאור כך, בית המשפט לענייני משפחה הורה על השבת הקטין לצרפת.
המערערת הגישה ערעור על פסק הדין האמור, וטענה כי בית המשפט לענייני משפחה שיבש את התשתית העובדתית, ושגה בכך שקבע שלא ניתנה הסכמה של המשיב לשינוי מקום מגורי הקטין. מנגד, המשיב תמך בתוצאה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה בפסק דינו.
הכרעת בית המשפט המחוזי בערעור
לטענת השופט, במקרה זה האב היה מודע לכך שהקטין הגיע עם אמו לישראל, ולכן היה מדובר במקרה של אי החזרה, ולא בחטיפה. הכלל במקרה זה הוא שיש להחזיר את הקטין שהורחק שלא כדין לאלתר, בהתאם למקום מגוריו הטבעי של הקטין, בהתחשב בעיקרון העל של טובת הקטין.
יסוד התביעה של המשיב היה כי מקום המגורים הרגיל של הקטין היה צרפת, בהסתמך על המבחן העובדתי. עם זאת, השופט ציין כי ניתן להחיל גם את המבחן של "כוונת הצדדים", אשר נלמדת מעובדות המקרה.
במקרה זה, הקטין גר במשך תקופה של 5 שנים בישראל, ביחד עם שני הוריו. כמו כן, המערערת הציגה שורה של הוכחות לקשר בין הקטין לבין ישראל, וטענה כי העזיבה לצרפת הוגדרה מראש כ"זמנית".
מנגד, טרם החזרה לישראל הקטין התגורר בצרפת במשך כשנה וחצי. יתרה מכך, עלה מהראיות כי הקשר של הצדדים עם הקיבוץ בו התגוררו נותק, וכי המערערת הראתה סממנים של ניסיון השתלבות בחיים בצרפת. לבסוף, השופט דחה את טענת המערערת לקיומו של חריג ההסכמה של המשיב, שכן היא לא הוכיחה שהיה מודע לכוונתה לעזוב את צרפת לצמיתות.
לאור כל האמור לעיל, בית המשפט דחה את הערעור, ופסק כי בהתאם לפסיקת בית המשפט לענייני משפחה, היה להחזיר את הקטין לצרפת, שהייתה מקום מגוריו הרגיל.
.jpg)
