בתביעת עזבון המנוח יוסף וישנייבסקי ז"ל ואח’ (להלן: "התובעים" ו"המנוח"), שיוצגו על ידי עו"ד אילן קנר, כנגד מכתשים מפעלים כימיים בע"מ (להלן: "המפעל") ומדינת ישראל, שיוצגו על ידי עו"ד י. וינרברג ועו"ד אורלי מור-אל מטעם הפרקליטות, בהתאמה, ניתנה החלטת ביניים, בעניין בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות.

ההחלטה ניתנה בנובמבר 2008, מפי כבוד השופטת דליה גנות, בבית משפט המחוזי בתל אביב, ועסקה בשאלה האם העובדה שהקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לבין הגורם לו הוכח (לכאורה) רק בחלוף שנים רבות, יש בה כדי לגרום להתיישנות התביעה.

כאמור בכתב התביעה, נפטר המנוח במרץ 1991, ממחלת סרטן, שנגרמה לטענת התובעים, בשל חשיפה במשך שנים רבות לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו במפעל.

הואיל והתביעה הוגשה לבית המשפט בפברואר 2008, טען המפעל להתיישנות התביעה, וכן שטרם מות המנוח, היה חשד לקיומו של קשר סיבתי בין מחלתו לבין החומרים אליהם נחשף.

אולם, לטענת התובעים, התגלה קשר סיבתי כאמור רק בשנת 2007, ועל כן לא התיישנה תביעתם. הנימוק, עליו ביססו התובעים את טענתם הוא, שקשר סיבתי בין החומרים לבין סוג הסרטן בו לקה המנוח, התגלה רק לאחרונה, בעקבות מאמר שפרסמו החוקרים ווהל וטור (להלן: "המאמר").

בבקשה שהוגשה, טען המפעל שאין לשעות לטענת התובעים בדבר המאמר, וכי ממילא הקשר הסיבתי הרלוונטי לתביעה (סוג החומרים וסוג מחלת הסרטן) נחקר מזה שנים רבות, כבר משנות ה- 70’, וכי אין ממש בטענה שהקשר הנ"ל בוסס רק לאחרונה.

כן טען המפעל, שהתובעים ידעו על הקשר הסיבתי טרם פרסום המאמר, שכן יפוי הכוח שניתן לבא כוחם, נחתם כשנתיים קודם לפרסום.

התובעים השיבו לטענת המפעל, כי ידעו על הקשר הרבה לפני הגשת התביעה, בכך שכבר בשנת 1997 פנו למומחה הטוקסולוגיה, פרופ’ יונה אמיתי, אולם זה לא הצליח לבסס קשר סיבתי בין החשיפה לבין סוג הסרטן בו לקה המנוח.

המסגרת המשפטית הרלוונטית, מורכבת משתי הוראות חוק שלובות זו בזו. האחת- המסגרת הכללית שבחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"); והשנייה- בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

על פי חוק ההתיישנות (סעיפים 5(1) ו- 6), תקופת ההתיישנות בתביעות מסוג זה, הינה 7 שנים, כאשר הספירה מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה. יחד עם זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מעמיד חריג לכלל, לפיו כאשר תובע אינו מודע לעובדות המגבשות את עילת תביעתו, במצב בו אי הידיעה לא הייתה תלויה בו ולא ניתן היה למנוע זאת בזהירות סבירה, נדחה מועד תחילת ספירת ההתיישנות, למועד בו נודע לתובע אודות עובדות אלה.

סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קובע הוראה מיוחדת לגבי עילות נזיקיות, לפיה המועד שנחשב למועד בו נולדה עילת התביעה, כאשר לא התגלה הנזק ביום בו ארע, יהיה "היום שבו נתגלה הנזק". אולם, במקרה כאמור, ממשיך הסעיף וקובע "תקרת התיישנות" בת 10 שנים מהיום בו אירע הנזק, לאחריה תתישן התביעה בלאו הכי.

בית המשפט ציין את חשיבות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המאמצות את "כלל הגילוי", שנועד "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי, שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן", כפי שנפסק בע"א 74/60 נמר נ’ שירותי נמל מאוחדים.

אשר על כן, משמעות שילוב הוראות שני הסעיפים הנ"ל, היא שסעיף 8 לחוק ההתיישנות מאפשר דחייה של מועד תחילת ההתיישנות (לטובת התובע), אולם סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את משך תקופת ההתיישנות (לרעת התובע), ובכך מסייג את ה’טובה’ שסעיף 8 נועד להשיג.

השאלה שעמדה בפני בית המשפט, הינה באשר ליחס בין הוראות שני הסעיפים הנ"ל. לעניין זה, הפנה בית המשפט לשני פסקי דין מאת בית משפט העליון, בע"א 4114/96 אבידור נ’ הכשרת היישוב וע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ’ עזבון יוסף בליבאום ז"ל.

על פי שני פסקי הדין הנ"ל, "הקו המפריד בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מצוי, איפוא, ביסוד "הנזק" בעוולה".

משמע, לגבי כל רכיבי התביעה, בתביעת נזיקין, פרט לרכיב הנזק, חל ההסדר שבסעיף 8, הדוחה את ספירת ההתיישנות, ואילו לגבי רכיב הנזק בלבד תחול הוראת סעיף 89(2) המציבה תקרת ההתיישנות כאמור.

כן צוין פסק הדין בע"א 7707/01 צורף נ’ קופת חולים, לפיו יש להבחין בין מצב בו הנזק נגלה לתובע עד 3 שנים ממועד התרחשותו, לבין מצב בו הנזק נגלה מאוחר יותר. נפסק שם, כי במצב הראשון, יש להגיש את התביעה בתוך 7 שנים ממועד הגילוי, ואילו במצב השני, יש להגיש התביעה בתוך 10 שנים ממועד התרחשות הנזק.

עילת התביעה, לדברי בית המשפט, נולדת עם היווצר קשר סיבתי בין הסיבה הרפואית-משפטית, לבין גרימת הנזק.

בית המשפט הדגיש, כי לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מועד הגילוי יהיה המועד בו התגלה "קצה חוט", שיש בו כדי לקשור בין הנזק לבין, לענייננו, החשיפה.

בית המשפט פסק, שלא יהיה זה נכון להתחיל למנות את ההתיישנות מהמועד בו חשד המנוח (ואף התבטא בעניין, עם מכיריו) לגבי הקשר הסיבתי שבין מחלתו לבין עבודתו במפעל.

על אף שנקבע, כי אכן היה חשד, הן מצד המנוח בחייו, הן מצד בני משפחתו מיד לאחר מותו והן מצד הצוות הרפואי שטיפל במנוח טרם מותו, פסק בית המשפט שבשלב זה, טרם פרסום המאמר, לא נמצא כל קשר סיבתי-משפטי-רפואי, שכן לו הייתה התביעה מוגשת מיד לאחר מות המנוח, טרם הפרסום, לא ניתן היה לבסס את עילת התביעה.

לפיכך נפסק, שלא מדובר במצב בו נעלמו מהתובעים העובדות הרלוונטיות לתביעה, אלא שעד פרסום המאמר, לא הצליחו התובעים לבסס קשר סיבתי להוכחת תביעתם.

לסיכום, נקבע שהתביעה לא התיישנה במועד הגשתה, וש"קצה החוט" הנדרש לצורך הגילוי, הינו בעצם פרסום המאמר, אשר בין היתר פורסמו במועד זה מאמרים סותרים.

מאת עו"ד ג’ון גבע.


עודכן ב: 13/04/2009