פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בירושלים מבהיר את חובות המעסיק במקרה של פציעת עובד שהשתמש באמצעי תחבורה פרטי בעבודתו. התובע, מנהל תחזוקה במתחם נופש על חוף ים המלח, נפגע כאשר החליק על סחף בשביל אספלט בעת רכיבה על אופניו הפרטיים, ימים ספורים לאחר סערה. המקרה מעלה שאלות חשובות לגבי היקף האחריות של מקומות עבודה כלפי עובדיהם, במיוחד כאשר העובדים משתמשים בציוד אישי לצרכי עבודה.
פרטי האירוע והפציעה
התובע, יליד 1974, סבל משברים בכתף שמאל ובשורש כף יד שמאל כתוצאה מהנפילה. פציעותיו הצריכו ניתוח במפרק הכתף, טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים רפואיים מתמשכים. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה, והתובע קיבל דמי פגיעה לתקופה מוגבלת.
חברת הנופש, בעלת המתחם, טענה בהליך המשפטי כי התובע התרשל כשלא פינה את הסחף שהביא לנפילתו, וכי השימוש באופניים פרטיים הוא באחריותו המלאה של העובד. לטענתם, התובע בחר מיוזמתו להשתמש באופניים אלה ללא הנחיה מצד המעסיק.
בית המשפט דן באריכות בשאלת האחריות וקבע כי חלה על המעסיק חובה בסיסית לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה. חובה זו כוללת גם נקיטת אמצעי בטיחות והדרכה מתאימה, גם כאשר העובד משתמש בציוד אישי לצורכי עבודתו. עם זאת, הכיר בית המשפט כי גם העובד נושא באחריות מסוימת למניעת תאונות במסגרת תפקידו, במיוחד כאשר תחום אחריותו הישירה כולל את תחזוקת הבטיחות במקום.
הסכמה לשימוש באופניים והשלכותיה
נקודה מרכזית בפסק הדין הייתה קביעת בית המשפט כי אף שהשימוש באופניים לא היה חלק מהגדרת התפקיד הרשמית, המעסיק היה מודע לשימוש הקבוע שעשה התובע באופניו הפרטיים לצורך התניידות במתחם הנופש הנרחב. יתרה מזאת, המעסיק נהנה מיעילות העבודה המוגברת שאפשר שימוש זה, ואף השקיע לאחר התאונה ברכבים חשמליים להתניידות העובדים - עובדה שחיזקה את הטענה כי הבין את הצורך באמצעי התניידות יעילים במתחם.
בית המשפט הדגיש כי למרות מודעותו, המעסיק לא נקט בפעולות כלשהן - לא לאסור את השימוש באופניים, לא להסדירו ולא לספק הדרכה בטיחותית מתאימה. משכך, נקבע כי המעסיק הסכים במשתמע לשימוש באופניים ולכן נושא בחלק מהאחריות לאירוע.
חלוקת האחריות בין הצדדים
בית המשפט לא הסתפק בקביעת אחריות המעסיק, אלא בחן לעומק גם את התנהלות העובד. נקבע כי התובע, כמנהל תחזוקה ותיק במתחם, היה אמור להכיר היטב את הסיכונים הטמונים בשטח, במיוחד לאחר אירועי מזג אוויר קיצוניים. כמו כן, אחד מתפקידיו המרכזיים היה דווקא פינוי מפגעים כגון הסחף שגרם לנפילתו.
בנוסף, העובדה שהתובע בחר להשתמש באופניים פרטיים שאינם מותאמים במיוחד לתנאי שטח מאתגרים, ובמיוחד בנסיעה במורד עם עיקול חד לאחר ימי גשם, נלקחה בחשבון בחלוקת האחריות. לאור כל אלה, החליט בית המשפט על חלוקת האחריות בין הצדדים.
היקף הפגיעה והשפעתה ארוכת הטווח
הבדיקות הרפואיות שנערכו לתובע קבעו כי נותרה לו פגיעה קבועה בגוף בשיעור כולל של 12.25%, הכוללת 10% בגין הפגיעה האורתופדית בכתף ו-2.5% בגין צלקת שנותרה לאחר הניתוח. מומחים רפואיים מטעם שני הצדדים הסכימו על רוב ממצאי הבדיקות, כאשר המחלוקת העיקרית נגעה להיקף הצלקת ומידת הכאב הנלווה אליה.
למרות הפגיעה, הראיות הצביעו על כך שהכנסתו של התובע לא נפגעה בפועל בשנים שלאחר התאונה, ואף עלתה בהדרגה. התובע המשיך לעבוד באותו מקום עבודה, ואף התקדם בתפקידו והשתתף בקורסי הכשרה נוספים. יחד עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שהפגיעה עלולה להשפיע על יכולת העבודה העתידית של התובע, במיוחד אם יצטרך לחפש עבודה חלופית בעתיד.
זכויות בביטוח לאומי ומיצוין
סוגיה נוספת שעלתה בפסק הדין נגעה למיצוי זכויותיו של התובע מול המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת טענה כי התובע לא פעל למיצוי מלא של זכויותיו, ובמיוחד לא הגיש בקשה למענק חד-פעמי ולתשלומי גמלת נכות שהיה זכאי להם.
בית המשפט קיבל טענה זו וקבע כי יש להפחית מהפיצוי סכומים שהתובע היה זכאי להם מהמוסד לביטוח לאומי אך לא פעל לקבלם. בית המשפט דחה את טענת התובע כי האחריות למיצוי זכויותיו מוטלת על המעסיק, וקבע כי מאחר והתובע נעזר בשירותי עורכת דין בהגשת בקשתו הראשונית לביטוח הלאומי, היה עליו לפעול באופן סביר למיצוי מלא של זכויותיו.
בסופו של דבר, בית המשפט פסק לתובע פיצוי מופחת בהתאם לחלוקת האחריות, בניכוי התגמולים שהיה זכאי להם מהביטוח הלאומי, בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 23.6% והוצאות משפט. פסק הדין מדגיש את החשיבות של הגדרה ברורה של אחריות וציפיות במקום העבודה, במיוחד כאשר עובדים משתמשים בציוד אישי לצרכי עבודה.
ת"א 38858-06-22
.JPG)
