תאונות נפילה בשטחים ציבוריים מהוות בסיס לתביעות רבות כנגד רשויות מקומיות, אך פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום מדגיש את הקושי המשפטי העומד בפני התובעים. בתיק שנדון, אלמנה תבעה את אחת העיריות בעקבות נפילה של בעלה המנוח שהובילה לנזק מוחי חמור, הפיכתו לסיעודי ובסופו של דבר לפטירתו כחמש שנים לאחר התאונה.
למרות הנזק הטרגי והמשמעותי, נדחתה התביעה בשל כשל בהוכחת המסד העובדתי - הקשר בין מפגע תשתיתי קונקרטי לבין הנפילה. פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לאתגר המשפטי הניצב בפני תובעים בתיקי נזיקין: לא די בהוכחת נזק חמור, יש לקשור באופן ברור בין הנזק למפגע ספציפי ולהוכיח את התרשלות הרשות.
עובדות המקרה וההליך המשפטי
המקרה התרחש בשביל המוביל לבית כנסת המצוי בתוך מתחם בית ספר. בעת שהמנוח, שהיה כבן 76 בעת התאונה, הלך בשביל כשהוא אוחז בידיהם של שני נכדיו הצעירים, הוא מעד ונפל. כתוצאה מהנפילה, נגרם לו דימום מוחי משמעותי והוא עבר ניתוח ניקוז מוחי. למרות הטיפולים, מצבו הידרדר והוא הפך לסיעודי מורכב עד לפטירתו כחמש שנים מאוחר יותר.
אלמנתו, כיורשת, הגישה תביעה נגד העירייה וטענה כי בעלה נפל בשל מפגע בשביל - אבן משתלבת בולטת ו/או בור בו חסרה אבן. לביסוס טענתה צירפה לכתב התביעה כמאה תמונות וסרטונים שלטענתה מתעדים את מקום התאונה, אולם התמונות צולמו כארבע שנים לאחר התאונה. כמו כן, הוגשו תצהירים של חתנה של התובעת ושל עד ראייה שהיה במקום בעת המקרה.
מומחית רפואית שמונתה מטעם בית המשפט קבעה כי הדימום אצל המנוח לא נגרם בשל מחלות הרקע שלו אלא בשל הטראומה מהנפילה, וכי היא זו שגרמה להידרדרות הקשה במצבו. עם זאת, העירייה טענה כי התובעת לא הוכיחה את המקום המדויק של נפילת המנוח, את קיומו של מפגע ספציפי באותו מקום במועד התאונה ואת הקשר הסיבתי בין מפגע כלשהו לנפילה.
הכשל בהוכחת הקשר למפגע בתשתית
בית המשפט קבע כי התובעת לא עמדה בנטל הראיה להוכחת התביעה. מבחינת כלל הראיות, עד הראייה היחיד שהעיד על נסיבות הנפילה לא ציין בתצהירו קיומו של מפגע כלשהו בשביל. הוא תיאר כיצד המנוח, לאחר כמה צעדים בשביל, החל בצעדים מהירים, ניסה לייצב את עצמו, הלך והתכופף ואיבד את שיווי משקלו. מפי התובעת עצמה נמסר כי בעלה אמר לה שהוא "לא יודע מה קרה" לו. גם החתן, שהגיע למקום מספר דקות לאחר הנפילה, לא יכול היה להעיד על סיבת המעידה. כל שניתן היה לקבוע מהעדויות הוא כי המנוח נכנס לבית הכנסת משער הכניסה הקדמית ולאחר מספר צעדים מעד, אך הסיבה למעידה לא הוכחה. לגבי התמונות וסרטוני הווידאו שצורפו לכתב התביעה, בית המשפט קבע כי אין בהם כדי לסייע לתובעת. ראשית, הם צולמו כארבע שנים לאחר התאונה. שנית, לא הוגשו כראיה במסגרת תיק המוצגים באמצעות עורכם. שלישית, ובעיקר, לא הייתה כל עדות שקושרת בין מפגע כלשהו הנראה בתמונות לבין המקום המדויק בו מעד המנוח או לקיומו של מפגע כזה במועד התאונה.
המשקל המיוחד לראיות בתביעות רשלנות
תיק זה ממחיש את המכשלה המשפטית המרכזית בתביעות רשלנות נגד רשויות מקומיות – הוכחת הקשר הסיבתי בין מפגע לנזק. בית המשפט ציין במפורש כי לא די בהוכחת הנזק, ויש להוכיח את כל שרשרת האירועים. אף שלא הייתה מחלוקת כי המנוח אכן נפל ונחבל קשות, וכי כתוצאה מכך נגרם לו נזק חמור ובלתי הפיך, לא היה בכך כדי לבסס את אחריותה של העירייה. הניסיון להוכיח בדיעבד, שנים לאחר האירוע, כי קיימים מפגעים באזור, ללא קישור ספציפי למקום הנפילה, אינו מספק.
התיק מעלה גם שאלות לגבי האמצעים שעל רשויות מקומיות לנקוט כדי לתחזק מרחבים ציבוריים. למרות שבמקרה זה לא הוכחה רשלנות העירייה, זוהי תזכורת לחובתן של רשויות לבצע בדיקות תקופתיות ולתקן מפגעים העלולים לסכן את הציבור. כמו כן, יש חשיבות גם לתאורה נאותה במרחבים ציבוריים, במיוחד באזורים שבהם יש הפרשי גבהים או שיפועים.
פסקי דין כגון זה מדגישים את המשוכה הגבוהה העומדת בפני תובעים בתיקי רשלנות נגד רשויות. עם זאת, חשוב לזכור שלרשויות ישנה אחריות משפטית לתחזק מרחבים ציבוריים באופן סביר ולמנוע סיכונים מיותרים לציבור. בתי המשפט מכירים באחריות זו, אך דורשים ראיות חד-משמעיות לביסוס טענות לרשלנות.
ת"א 30178-08-18
.JPG)
