בש"פ 8583/11
ממחקרים אשר נערכו בעניינם של עברייני מין, עולה כי כ-15% מהם ישובו לבצע עבירות מין לאחר שחרורם מבית הסוהר, בחמש השנים מתום השחרור. אי לכך, ניתן להבין אפוא את חששם של אזרחים רבים מעברייני מין משוחררים. אחד החוקים אשר נועדו להתמודד עם תופעה זו הינו חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006.
יש לכם שאלה?
חוק זה מעניק לבית המשפט את הסמכות להגביל את עברייני המין לאחר הרשעתם בכל הקשור למגע עם הציבור הרחב. מטרתו של החוק הייתה להתמודד למעשה עם תופעת הרצידיביזם (פשיעה חוזרת) בעבריינות מין. האם במסגרת הגבלות אלה ניתן להגביל את תנועתו של העבריין המשוחרר בתחבורה ציבורית? בית המשפט העליון סבור כי יש לענות על שאלה זו בחיוב.
בפסק הדין אשר ניתן על ידי השופט ניל הנדל, נקבע כי המדינה ראשית להטיל מגבלות על עבריין מין לאחר שחרורו, בנוגע לנסיעה בתחבורה ציבורית. המערער במקרה זה היה אדם אשר הורשע בביצוע עבירות מין וריצה עונש מאסר של חמש שנים בפועל. לקראת שחרורו, המדינה ביקשה להטיל על האחרון צו מעקב ופיקוח למשך ארבע שנים, וזאת בשל "רמת המסוכנות המינית הגבוהה". יצוין כי העבריין הודה, בפגישה עם מעריך המסוכנות, כי הוא חש דחף עז להתחכך עם נשים בעת שהוא נוסע בתחבורה ציבורית.
אי לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי הנאשם יוכל לעשות שימוש בתחבורה ציבורית לאחר שחרורו ורק בליווי אדם מבוגר. בית המשפט המחוזי קבע כי דיון נוסף בעניין ההגבלות הנ"ל ייערך בעניינו של הנאשם כחצי שנה לאחר מכן. העבריין הגיש ערעור על פסיקה זו לבית המשפט העליון אך השופט ניל הנדל הותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו.
העליון: "במקרה זה, אוטובוס הוא מקום מסוכן"
בפסק הדין בעליון נקבע כי חוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין מעניק לבית המשפט את הסמכות להצר את דרכיהם של עברייני מין מורשעים. המערער טען כי החוק מדבר על הגבלה בנהיגה ברכב, ואין הוא עוסק בתחבורה ציבורית. המדינה טענה, לעומת זאת, כי החוק מתיר את הגבלת עברייני מין ב"מקומות מסוכנים", ואוטובוסים הינם מקומות מסוכנים הנכנסים תחת הגדרה זו. כמו כן, הוסיפה המדינה, ההגבלה המתבקשת מתיישבת עם תכליתו של החוק – להגן על האזרחים מפני עברייני מין. זאת ועוד, המדינה הפנתה את בית המשפט להודאתו של העבריין בפני מעריך המסוכנות, אודות הדחף אשר פועם בו להתחכך עם נשים בתחבורה ציבורית.
בית המשפט קבע כי יש לקבל את טענות המדינה, הן מבחינה משפטית והן מבחינה לשונית. השופט הנדל קבע כי אכן האוטובוס לעניין חוק זה יכול להיות מקום בו ייתכן וניתן להגביל את תנועתו של עבריין המין המורשע. למעשה, בית המשפט קבע בפסק דינו כי הוא בר סמכות להגביל את צעדיו של עבריין מורשע בתחבורה ציבורית, מכוח סמכותו לפי חוק ההגנה על הציבור. כמו כן, צוין כי העבריין לא הוגבל לחלוטין בנסיעה בתחבורה ציבורית, אלא נסיעתו הותנתה בליווי מבוגר. זאת ועוד, השופט הנדל צמצם את ההגבלה בנוגע לשעות בהן האוטובוסים אינם צפופים (9:30-15:30 בכל יום).



