ע"פ 27242-04-11
אדם הגיע למסעדה ולקח מהדלפק מכשיר סלולארי כאשר הוא בטוח שמדובר במכשיר האישי שלו. כאשר האחרון הגיע לביתו, הוא הבין כי מדובר במכשיר של אדם אחר. במקום להחזיר את המכשיר, או למצער לא לעשות בו שימוש כלל, מכר ה"מוצא הישר" את הסלולארי בכסף. בעקבות מעשה זה, הוגש כנגד האדם כתב אישום באשמת גניבה.
יש לכם שאלה?
על פי כתב האישום, הנאשם ביקר במסעדה בתל אביב ונטל טלפון אשר היה מונח במקום ליד קופת המסעדה. מטרת לקיחת הטלפון לא הייתה גניבה. הנאשם היה סבור באמת ובתמים כי מדובר במכשירו האישי. עם הגעתו הביתה, הנאשם גילה כי המכשיר שייך למעשה לאדם אחר. עם זאת, במקום לנסות ולאתר את הבעלים, להחזיר את המכשיר למסעדה, או לכל הפחות לא לעשות במכשיר כל שימוש, מכר הנאשם את המכשיר בעבור כסף.
בית המשפט השלום הרשיע את הנאשם בעבירת גניבה, אך לאחר מכן בוטלה ההרשעה. עם זאת, נותרה הקביעה כי עסקינן בגניבה. הנאשם לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט והגיש על כך ערעור לבית המשפט המחוזי. המערער טען כי אין להרשיעו בגניבה וזאת משום שהטלפון הסלולארי נלקח בתום לב. המשיבה טענה כי אמנם הטלפון נלקח בתום לב, אך לאחר מכן התגבשה הכוונה הפלילית לגנוב את המכשיר עם מכירתו.
הרשעה ב"אי השבת אבידה"
בית המשפט המחוזי קבע כי אין להרשיע את הנאשם בעבירת גניבה, אך ניתן להרשיעו בעבירה של "אי השבת אבידה". כמו כן, נקבע כי יש להבחין בין תום ליבו של המערער בשלבים שבין לקיחת הטלפון להבנה כי מדובר במכשיר של אדם אחר, לבין התעוררות "כוונת הגניבה" המאוחרת. עם זאת, בית המשפט קבע כי לא הייתה ב"התעוררות כוונת גניבה זו" כדי להרשיע את המערער בעבירת גניבה. בית המשפט מתח ביקורת של ממש על התנהלותו של המערער וכינה אותה "מקוממת ומבטאת זלזול בערכי היסוד של כיבוד רכוש הזולת".
דרישת הבו-זמניות
השופט קדמי התייחס כבר לקביעה החד משמעית הנוגעת להתגבשות כוונת גניבה לאחר נטילת דבר בתום לב. "במידה ואדם נטל דבר בתום לב, ולא התגבשה בליבו כוונה לשלול את הדבר לצמיתות, התגבשותה של כוונה מאוחרת לגנוב את הדבר אינה יכולה לבסס הרשעה בגניבה. במקרים אלה, יש להוכיח דרישת בו זמניות של השגה, נטילה וכוונה לגנוב". דרישת הבו-זמניות הינה דרישה אשר ידועה גם כדרישת הסימולטניות. דהיינו, נדרשת הלימה בין היסוד נפשי והיסוד הפיסי בעבירת הגניבה. "דרישות אלה", קבע בית המשפט, "עוגנו היטב בפסיקה ובחקיקה".
.JPG)
