ת"פ 45931-03-11
נאשמים אשר מעשים פליליים המיוחסים להם במסגרת כתב אישום הוכחו, מבקשים לא אחת מבית המשפט להימנע מהרשעתם. להלן דוגמא למקרה כאמור. הנאשם במקרה זה הודה בתקיפה חד פעמית של בת זוגו, אשתו מזה למעלה מ-25 שנה. הן הנאשם והן האישה, נפגעת העבירה, ביקשו מבית המשפט להימנע מהרשעתו של הבעל.
יש לכם שאלה?
סעיף 71(א) לחוק העונשין קובע כי במידה ובית המשפט מצא שהנאשם ביצע את עבירה, הוא רשאי לתת גם צו שירות ללא הרשעה, וזאת בנוסף למבחן ו/או ללא מבחן. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהרשעה מהווה חריג לכלל הרחב בדיני העונשין הקובע כי מעשים פליליים סופם בהרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה אפוא למצבים קיצוניים בהם עוצמת ההרשעה עלולה ליצור "פער בלתי סביר" בין תועלתה במקרה הספציפי ובין הפגיעה בנאשם (ולאור האינטרס הציבורי החברתי הכללי המחייב הרשעה עם הוכחת אשמה).
שיקולים להימנעות מהרשעה
בית המשפט, בבואו לבחון סוגיה של הימנעות מהרשעה, עומד על מספר שיקולים כגון: האם העבירה המדוברת הינה העבירה הראשונה של הנאשם, האם מדובר בעבירה חמורה, מהן נסיבות ביצוע העבירה, מהי עמדת נפגע העבירה, האם העבירה הייתה קשורה למעמדו או תפקידו של הנאשם, האם העבירה הצביעה על קיומו של דפוס עברייני וכדומה. מנגד, עומד האינטרס הציבורי הקובע כי יש להרשיע נאשמים אשר מעשיהם הוכחו, וזאת בין השאר בשל הצורך להרתיע את הציבור בפני "נפילה בשגיאותיהם" של הנאשמים הנ"ל.
במקרה זה, הוגש כתב אישום כנגד גבר בגין תקיפת בת זוג. התקיפה המדוברת התרחשה לאחר 26 שנות נישואין אשר האישה העידה כי במהלכן היא לא חשה כל אלימות מצידו של בעלה. כמו כן, צוין כי המקרה אירע כאשר הנאשם היה בתקופה "בעייתית", שלוש שנים לאחר פטירת אביו ושנה לאחר פטירת אימו. יודגש כי הנאשם היה מצוי בהליך של חזרה בתשובה והחל לנהל אורח חיים מסורתי. יש לציין כי הנאשם הודה במעשים והביע חרטה עמוקה על ביצועם, הן בפני בית המשפט והן כלפי אשתו וילדיו. זאת ועוד, הנאשם היה אדם בן 62, המפרנס את משפחתו, ואשר גר עם אשתו (נפגעת העבירה) מתחת לאותה קורת גג גם לאחר האירוע.
קצינת המבחן ממליצה לשקול הימנעות מהרשעה
קצינת המבחן, אשר העריכה את הנאשם, עמדה על כך שמדובר באדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי ו/או עדויות אודות התנהגות אלימה. כמו כן, קצינת המבחן הדגישה כי הנאשם הביע חרטה על המעשים והסכים להשתתף בסדנה לטיפול בהתנהגות האלימה שהתפרצה במקרה זה. קצינת המבחן המליצה אפוא לשקול הימנעות מהרשעתו של הנאשם.
בית המשפט הדגיש כי עבירות של אלימות בתוך המשפחה הינן עבירות חמורות אשר לא ניתן להתייחס אליהן ב"שוויון נפש". הודגש כי האינטרס הציבורי מחייב הענשה חמורה ומרתיעה של נאשמים שיורשעו בעבירות אלימות כלפי בני משפחתם. יתרה מכך, גם המחוקק ראה את הדברים באופן זה. לדוגמא, בסעיף 382(ב) לחוק העונשין נקבע כי אדם אשר עובר עבירת תקיפה ישלם עונש כפול במידה והתקיפה הייתה כנגד בן זוג.
לא הוכחה "פגיעה מוחשית וממשית"
"אלימות במשפחה נתפסת כמעשה חמור באופן מיוחד במסגרת הדין הפלילי בישראל", נכתב בגזר הדין, "כאשר המעשים מבצעים במסגרת המשפחה, האלימות מופעלת על פי רוב על ידי החזק כנגד החלש. פערי הכוחות הללו יכולים להיות גדולים כאשר מדובר באלימות כלפי בת זוג".
אי לכך, נקבע בהכרעת הדין, הימנעות מהרשעתו של אדם שהוכח כי ביצע מעשי אלימות במשפחה צריכה להיות כאשר ההרשעה גורמת לאחרון "פגיעה ממשית ובלתי מבוטלת". במקרה דנן, בית המשפט קבע כי לא כך היו פני הדברים. השופטת ציינה כי המקרה הנ"ל לא היה מאותם מקרים אשר הצדיקו הימנעות מהרשעה ולא הוכח בפניה "פגיעה ממשית ומוחשית" בבעל כתוצאה מהרשעתו. הבעל ניסה לטעון כי הוא עובד מול משרדי ממשלה והוא נדרש להציג מדי תקופה תעודות יושר לשם העסקתו. לדבריו, הרשעתו תביא לפגיעה ממשית בו, וכפועל יוצא מכך באשתו מבחינה כלכלית. עם זאת, השופטת הדגישה כי טענות אלה לא הוכחו ונטענו בעלמא.
(1).jpg)
