ע"א 544/82 ניסים חממי נ' צאלה חממי
המערער ואמה של המשיבה היו זוג נשוי אך התגרשו זה מזו על-פי הסכם גירושין, אשר נחתם על-ידי שני בני הזוג (לשעבר) וקיבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין הרבני האזורי.
במסגרת פסק הדין הנ"ל הוחלט, שהמשיבה תישאר בחזקת אמה ובחזקתה בלבד, תוך מתן האפשרות למערער לראות את המשיבה במועדים קבועים.
לעומת זאת חויב המערער [האב] לשלם למשיבה, מכוח אותו ההסכם, את דמי מזונותיה, סך 500שקלים לחודש, כשסכום זה צמוד לתוספת היוקר המשתלמת לשכירים. פסק-הדין בבית הדין הרבני ניתן ביום 20.5.81, וביום 7.8.81פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי תל-אביב ומבלי להזכיר דבר קיומו של פסק הדין של בית הדין עתרה, שבית-המשפט יחייב את המערער:
א. לשלם לה דמי מזונות חודשים בסך 600, 5שקלים לחודש; וכן
ב. סך 000, 10שקלים, ששולם על-ידי המשיבה - לטענתה - לעורך הדין שפעל בשמה; וכן
ג. סכום חד-פעמי בסך 000, 50שקלים בעבור רכישת רהיטים וחפצי בית, הדרושים לה באופן דחוף.
בית המשפט נעתר לתובענה אך בחלקה, בזאת שפסק למשיבה דמי מזונות חודשים בסך 250, 2שקלים תוך הצמדת הסכום למדד יוקר המחיה ותוך עידכונו כל שלושה חודשיים. התובענה בקשר ליתר העתירות נדחתה. שני הצדדים לא היו מרוצים מקביעת ביהמ"ש ומכאן הערעורים.
האם יש לדחות את התביעה על הסף?
1. טענותיו של המערר בנושא זה הושמעו בשני מישורים:ב האחד נוגע לסמכותו של בית-המשפט קמא לדון בתובענה; המישור השני נוגע להעדר התייחסות בכתב התביעה לשינוי הנסיבות, שבלעדי שינוי כזה אין מקום לפסוק סכום שונה מהסכום שפסק בית-הדין.
2. עיון בפסק-דינו של בית הדין אינו מעלה דבר, שממנו אפשר ללמוד, שעניינה של המשיבה שימש נושא להתדיינות לפני בית הדין. התביעה הוגשה לבית הדין בשמה של אם המשיבה, ובפסק הדין שניתן בעקבותיה הסתפק בית הדין באישור הסכם הגירושין על נספחיו, ואין בו כל התייחסות מפורשת לעניינה של המשיבה.
אולם ההלכה הרווחת, שהצירוף הפורמאלי של הילדים בתביעה שבין בני הזוג בבית הדין אינו תנאי, שבלעדיו לא יוכל הנתבע (המערער שלפנינו) להתגונן על יסוד הטענה האמורה. אם מתגלה מהחומר שבתיק שעל-אף העדר צירוף פורמאלי נדונה תביעתה של המשיבה לפני בית הדין וניתנה לגביה החלטה לעיצומה, די בכך על-מנת לחייב את המשיבה עצמה.
3. אין לפנינו הוכחה, שבית הדין שמע הוכחות בנושא המזונות, בדק את צרכיה של המשיבה ואת יכולתו של האב [המערער] ורק לאחר מכן אישר את ההסכם בקשר לדמי המזונות עבור המשיבה.
ההכרעה, אם ההסכם בקשר למזונותיה של המשיבה - שהיא קטינה - הוא לטובתה של המשיבה, נתונה לבית הדין, שלפניו התבררה תביעת ההורים. בית הדין, הנותן תוקף להסכם, יבחן אותו דרך האספקלריה של טובת הילד ויאשר אותו מנקודת ראות זו.
לסיכום,
אין לדחות את התביעה על הסף. המערער לא הוכיח שבית הדין שמע הוכחות בנושא המזונות, בדק את צרכיה של המשיבה ואת יכולתו של האב [המערער] ורק לאחר מכן אישר את ההסכם בקשר לדמי המזונות עבור המשיבה.
