ע"א 411/76 אורית שר נ' מיכאל שר
המערערת היא בתו של המשיב ומתגוררת עם אמה, שהיא גרושתו של המשיב. המשיב ואמה של המערערת נישאו ביום 23.10.1972 וכבר ביום 14.2.1973, בעת היות האם בהריון עם המערערת, נאלצה לתבוע מזונות מידי המשיב.
תחילה נקבעו למערערת מזונות זמניים בשיעור של 200 ל"י לחודש נוסף על סכום של 500 ל"י שנקבע עוד קודם לכן למזונותיה הזמניים של האם. לאחר מכן הוסף סכום של 500 ל"י למדורן של האם ובתה. בהסכם גירושין שנערך ביום 7.5.1975 קבעו המשיב והאם סכום מזונות של 250 ל"י, שישולמו למערערת על-ידי המשיב. הסכום האמור הוצמד ל"תוספת היוקר המשתלמת לעובדי המדינה".
ההסכם, בנוסחו הסופי, קיבל ביום 22.5.1975 תוקף של פסק-דין. הצדדים להסכם, לפי הרשום בו, היו האם, האב והמערערת, שהיתה מיוצגת על-ידי אמה. כעת, פנתה המערערת וביקשה להגדיל את שיעור המזונות לסכום של 1,320 ל"י לחודש. לדבריה נאלצה האם לחתום על ההסכם בעקבות לחצים והטרדות של המשיב. האם אינה עובדת עתה והסכום המשולם למערערת אינו מספיק למחייתה.
המשיב הוא, מאידך גיסא, קצין בשירות קבע המשתכר כ-5,000 ל"י לחודש (ברוטו) ומסוגל להוסיף את סכום הנוסף המבוקש, לדמי המזונות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מאחר והמערערת היתה צד להליכים המשפטיים הקודמים אשר במסגרתם גם ניתן תוקף להסכם הגירושין, יש לראותה קשורה בהסכם, שאושר בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
אין גם מקום להסיק מתנאי ההסכם ומתוך כלל הנסיבות, כי טובתה של הקטינה לא עמדה לנגד עיני הערכאה השיפוטית כאשר נתנה תוקף להסכם. כן ציין בית-המשפט שלא הוכח כי חל שינוי בנסיבות או אירעו אירועים בלתי-צפויים שיהיה בהם כדי להצדיק שינוי המזונות. מכאן הערעור.
האם יש לקבל את הערעור?
1. הסכם בין הורים בענין מזונותיו של ילד אינו מחייב אלא את ההורים עצמם, שהתקשרו באותו הסכם ואין בו כדי לגרוע מזכותו של הילד להגיש תביעת מזונות נגד הורה או לבקש שינוי שיעורם של המזונות, שלא על-פי תנאי ההסכם שנערך בין ההורים.
זכויותיו האמורות של הילד גם אינן מצטמצמות בשל כך שניתן קודם לכן פסק-דין בהתדיינות בין ההורים שאישר את ההסכם. לענין זה אין גם נפקא מינה בכך שהקטין היה צד להליכים שבהם אושר ההסכם.
2. אמנם חזקה על הורה שהוא דואג לילדו. אבל, כאשר, כמו במקרה של גירושין, עיקר מעיינם של הורים נתון לסידור הענינים האישים שלהם, הם עלולים - ולו מבלי דעת או בהיסח הדעת - לא להקפיד במידה מספקת על הבטחת האינטרס של הילד.
הכל יודעים והכל מודים, כי בענין הנוגע לילד, האינטרס שלו והאינטרס שלו בלבד צריך לעמוד לנגד עיני העוסקים בו. כאשר הוא נכרך בתביעת הגירושין של ההורים ומאבד את ייחודו, קיימת סכנה ממשית שהוא יתקפח. במקרה כזה הצהרת ההורים שהם פועלים גם בשמו של הילד אינה מעלה ואינה מורידה.
ההורים מנסים לעשות בעת ובעונה אחת שני דברים שאינם מתיישבים. מחד גיסא, בענינים הנוגעים להם, הם מופיעים כשני צדדים יריבים. מאידך גיסא, במה שנוגע לעניני הילד, הם באורח פלא הופכים פתאום את עורם ומתיימרים לפעול בשמו ובצוותא כבעלי דעה אחת.
לעומת זה, בתביעה נפרדת בשם הילד למזונותיו הענין מקבל צורה אחרת. במקרה כזה, יש סיכוי סביר, שענין הילד לא יידחק לקרן זווית כדבר טפל יחסית לעיקר. אז יש סיכוי סביר שהוא יידון כענין בפני עצמו לפי הקרונות המקובלים בתביעת מזונות ולא יסמכו על דרך השיגרה על הסכמת ההורים.
3. מי ששוקד על זכויותיו של הקטין הוא בראש וראשונה בית-המשפט, אשר בפניו מתבררת התביעה, בין בנפרד לחלוטין ובין כתביעה המתנהלת בפני אותה ערכאה בו- זמנית עם תביעת ההורים. בחינה יסודית של זכויות הקטין יכולה להיערך על-ידי בית-המשפט גם אם אותה ערכאה ואותו מותב של בית-המשפט מקיים דיון נפרד ומיוחד בענינו של הקטין, אולם זאת תוך יצירת חיץ דיוני בין שלב זה לבין שלב הדיון ביתר סעיפי ההסכם שבין ההורים.
משמע, אין צורך בכך שההסכם בין ההורים בענין מזונות הילד ייערך רק אחרי תום הדיון ביתר סעיפי ההסכם או כי יקויים הליך משפטי נפרד ומיוחד בענין מזונות הילד ודי בכך אם בית-המשפט ידון בענין המזונות באותו משפט, אך בשלב נפרד ומאוחר יותר, אחרי שסיים את הדיון בכל יתר הסוגיות שבמחלוקת.
4. במקרה שבפנינו אמנם היתה הקטינה צד להליכים שקויימו בעת שההורים ביקשו לאשר את הסכם הגירושין שביניהם, אך לא נתקיים כל דיון בענינה של הקטינה מעל ומעבר לדיון הכללי שסב על הסכם הגירושין בין ההורים, שבו היתה כלולה, בין היתר, גם התניה בדבר מזונותיה של הילדה.
מאחר והאינטרס של הקטינה לא זכה לדיון, לבחינה ולבדיקה עניניים ויסודיים, בנפרד מענין ההורים, במשפט שבו אושר הסכם הגירושין, רשאית המערערת להעלות דרישתה, לדיון כאמור, עתה. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי כדי שידון בתביעת המזונות של המערערת.
לסיכום,
אם ההורים מתדיינים בינם לבין עצמם בענין גירושיהם ומגיעים לידי הסכם המפרט את הפתרון המוסכם לבעיות הכרוכות עם הגירושין ובכלל זה ענין המזונות של הילדים, הרי אין בהסכם בענין המזונות כדי לחייב את הילד.
במקרה שבפנינו אמנם היתה הקטינה צד להליכים שקויימו בעת שההורים ביקשו לאשר את הסכם הגירושין שביניהם, אך לא נתקיים כל דיון בענינה של הקטינה מעל ומעבר לדיון הכללי שסב על הסכם הגירושין בין ההורים, שבו היתה כלולה, בין היתר, גם התניה בדבר מזונותיה של הילדה. יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בתביעת המזונות של המערערת.
