בג"ץ 148/84 שמואל נ' ביה"ד הרבני


העותרת והמשיב 3 נישאו בנישואין אזרחיים בהודו ביום .18.10.54אותה עת היה הבעל נוכרי (בן הדת ההינדית), אזרח הודו ותושב בה.

 

העותרת הייתה יהודייה, אזרחית הודו ותושבת בה. מנישואין אלה נולד בן. השלושה עלו לארץ ב- 1974וקיבלו אזרחות ישראלית. ב- 1977התגייר הבעל. הם לא נישאו מחדש.

 

חיי בני הזוג לא עלו יפה, והמשיב פנה בתביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי. העותרת התנגדה לסמכותו של בית הדין. בית הדין נתן תחילה פסק-דין חלקי, בו קבע, כי "הואיל ולפי דברי שני הצדדים הם נישאו זל"ז בנשואים אזרחיים בלבד, בהיות התובע לא יהודי, ולא התחתנו כדת משה וישראל, אחרי שהתגייר.

 

העותרת ערערה על פסק-דין זה לבית הדין הרבני הגדול, תוך שטענה חוסר סמכות. הערעור נדחה. כנגד החלטה זו מכוונת העתירה שלפנינו.

 

טענתו של בא-כוח העותרת היא, כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעת הגירושין, שהוגשה על-ידי המשיב. לטענתו, אין תוקף אזרחי לגיורו של המשיב, שכן לא קוימו הדרישות הקבועות לכך בפקודת העדה הדתית (המרה), בעיקר משום שהמשיב לא דאג לרישום דבר גיורו על-ידי הממונה על המחוז.

 

מכיוון שכך, המשיב אינו "יהודי", ואין הוראת סעיף 1לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), מעניקה סמכות לבית הדין הרבני..


האם יש לבית הדין הרבני סמכות?


1. פקודת ההמרה חלה מקום שאדם עוזב "עדה דתית" אחת ומחליף אותה ב"עדה דתית" אחרת. אין הוראות פקודת ההמרה חלות, במקום שאדם ממיר את דתו אך אינו עוזב "עדה דתית" או אינו מצטרף ל"עדה דתית".


2. הביטוי "עדה דתית" אינו מוגדר בפקודת ההמרה, אך המשמעות שיש ליתן לו היא זו הקבועה בתוספת השנייה לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (תיקון), 1939, כלומר עדה דתית "מוכרת".


3. מאחר שאין קיים בארץ בית דין הינדי מוכר, פקודת ההמרה אינה חלה בענייננו, ואין תחולה להוראות סעיפים 1ו- 4לפקודה.


4. במסגרת עתירה זו, משהוכרה המרתו של המשיב לדת היהודית מהבחינה הדתית היהודית ובהעדר טענה שהדת ההינדית "אוחזת" בו, יש לראותו כ'יהודי' לעניין חוק שיפוט בתי דין רבניים (נשואין וגירושין), ועל-כן פעל בית הדין הרבני במסגרת סמכותו.


לסיכום,

 

דין העתירה להדחות. משהוכרה המרתו של המשיב לדת היהודית מהבחינה הדתית היהודית ובהעדר טענה שהדת ההינדית "אוחזת" בו, יש לראותו כ'יהודי' לעניין חוק שיפוט בתי דין רבניים
 


עודכן ב: 12/05/2010